שתינו

כשאמה על ערש דווי, המספרת חוזרת למסע החיים שלהן יחד. היא משחזרת את המעבר מילדות לנשיות תחת השפעתה של אם אוהבת אך גם חונקת. סיפורה של בת שנושאת עימה כל חייה את כאב החוויה של הוריה שעברו את השואה, מתאר בכנות מצמררת את הקושי והמורכבות של אהבת אם ובת. לאחר שהעבירה את מרבית שנותיה במחוזות זרים ורחוקים בניסיון לברוח מחיים בצל אמה, הבת מוצאת את עצמה סועדת את האם בשעותיה האחרונות בבית שגדלה בו. שם היא מנסה להרכיב מחדש את זיכרונותיה ולהשלים עם העבר המשפחתי. זהו סיפור לירי חובק עולם – מטרנסילבניה בשנות השלושים של המאה ה-20, אל בני ברק, טוקיו, ניו יורק ופריז – "שתינו" עוסק בשאלות של זהות, הגירה וטראומה בין דורית. הספר מבטא את קולו של הדור השני לשואה שינק את זיכרונות ההורים יחד עם חלב אמו.