כשאייכמן נכנס אלינו הביתה

"בסלון הבית שלנו היו דלתות הזזה עבות. מבעד לדלתות הללו חדרה השואה לאוזני, ללבי ולתודעתי, ועיצבה את עולמי. הנה אני, ילדה בת 14, ואחי עמוס, רק בן 11, עוברים כאילו במקרה ליד הדלת, וכשאיש לא שם לב נצמדים אליה מרותקים ואחוזי אימה ממה שסופר מעבר למחיצה. אני רוצה לברוח אך נשארת". כשאייכמן נכנס אלינו הביתה רצוף תובנות וגילויים חדשים ממקור ראשון על היום שבו נודע להאוזנר על התפקיד ההיסטורי שהוטל על כתפיו, על הלילה נטול השינה שבו ניסח את נאום הפתיחה הנוקב שלו בשם ששת מיליון הקטגורים, על ההכנות המדוקדקות לקראת עדות ק. צטניק, על ההתכתבות במשך המשפט ולאחריו עם דוד בן-גוריון, על ההתחבטויות בעניין עונש המוות, על הרגע המצמית שבו התקבלו בבית מכתבי שטנה נושאי צלבי קרס ועל הפעם היחידה במשך כל המשפט שבה מחה גדעון האוזנר דמעה מעינו.