עיוור

רשימה עם 2 פריטים

 
1. הערכה רבה ואיתה גם תחושת פיספוס

   קראתי בשקיקה את הספר, נושא נוגע לליבני כאדם עם עיוורון, כתיבה סוחפת ומרתקת הנשמעת מקולו של קריין מחונן כדן כנר. אילו היה מסכים המחבר להוציא גירסה ״נקיה״ יותר היה יכול להיות ספר זה ספר חובה לאנשי מקצוע העובדים עם אנשים עם עיוורון. עובדים סוציאליים, מורים, מדריכי בבתי ספר לכלבי נחייה ועוד... אולם הקטעים בהם מוזכרים שמות ודמויות באופן לא מכבד. תאורים כמו ״שמנה״, ״נמוכה״ וכדומה... היה לי גם מוזר לקבל מהמחבר תיאורים של דמויות שכעיוור כמובן לא היה יכול לראות וזה קצת צרם לי במהלך ההאזנה. ועם כל זה, למדתי הרבה, הזדהתי עם המחבר במקרים רבים ונהניתי לקרוא על אדם שמייצג את מה שאני מאמין שכולנו כעיוורים צריכים להיות : מאמינים, יכולים ומצליחים!

   מאת: דרור, בתאריך 25/07/2018

2. עיוורון כפול

   "עיוור" מאת אורי כהן לפני מספר חודשים, הזמין אותי אורי כהן, מי שהיה מנהל הספרייה מעל 30 שנה, במטרה להעניק לספרייה את ספרו, כדי להנגיש אותו בפורמטים ברייל ומוקלט. סקרנותי הייתה רבה וכבר בשלב בו נסרק הספר במטרה להפכו למונגש לכתב ברייל, ביקשתי את הקובץ הסרוק, כדי שאוכל לקרוא את הספר באמצעות הטלפון הנייד שלי. לאחר מספר חודשים, הוקלט הספר באולפני הספרייה בקריאתו הרהוטה של דן כנר ואז קראתי את הספר בשנית.
   גם בקריאה החוזרת בספר מצאתי שהוא כתוב בצורה כנה, כאשר הסופר מכניס את הקורא לעולמו הפנימי. התרגשתי מאוד לקרוא על ילדותו של אורי במושבה נס ציונה, על הרגע המכונן בו איבד את ראייתו בזמן מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, דרכי ההתמודדות שלו עם העיוורון בצמתים שונים של חייו, במיוחד בתקופה הארוכה בה שימש כמנהל הספרייה. יש בספר קטעים מרגשים ומעוררי השראה, המתארים התמודדות עם אתגרים שמציב העיוורון בחיי היום יום . במיוחד תיאור דרכי התמודדותו של אורי עם לימוד כתב הברייל, קבלת כלב הנחייה הראשון, ראיון עבודה ראשון של אורי כעיוור, בניית התא המשפחתי החם והאוהב וכמובן ניהול מוסד חשוב ומרכזי כמו הספרייה. הקורא יכול להתרשם מאדם שהחליט לקחת את גורלו בידיו, הציב לעצמו חזון ומטרות אשר כדי להגשימן הוא הפגין מנהיגות ויצירתיות ראויים להערכה רבה. כאדם עיוור שהיה צריך להתגבר על אבני נגף שהעיוורון הציב ומציב בפניי, יכולתי להזדהות מאוד עם קטעים רבים בספרו של אורי וללמוד מדרכי התמודדותו.
   ההסתייגות שיש לי כקורא, היא מאותם חלקים העוסקים ביחסיו עם אנשים מתים וחיים תוך אזכור שמותיהם ותיאור פרטים אישיותיים בעלי אופי רכילותי ומעליב. חלקים אלו פוגמים לדעתי בחוויית הקריאה ופוגמים בערך הספרותי המרגש. הם אינם משרתים לדעתי את הנרטיב, אודות אדם שצלח באופן כל כך מעורר הערכה את האתגרים שהחיים הציבו לו ואף מגמדים אותו. כך למשל, כשאורי מתאר את מנהלת מחלקת הברייל של הספרייה בתחילת שנות ה-80, הוא מוסר תיאור של אישה מרירה החיה בגפה ואף טורח להסביר לקורא שהולכי רכיל בספרייה הסבירו לו כי מדי פעם יש גבר המגיע לביתה. כך גם הוא מסר תיאורים לא מחמיאים של אנשים אחרים בחייו, כמו למשל המורה שלו לברייל ואף לא חסך מהקורא את דעתו השלילית על יו"ר הנהלת הספרייה דאז, גיל שביט, שהוא גם קריין מתנדב מזה שנים בספרייה ותרם רבות להצלחת הספרייה בעבר גם בתקופת כהונתו של אורי כמנהל ועושה זאת גם היום. לא מניתי את כל הדוגמאות אך כאלו רבות. הכללתם של אותם חלקים בספר, יוצרת אצלי את הרושם שאולי למרות ההצלחות המרשימות, לוקה אורי בעיוורון מטאפורי המונע ממנו להיות קשוב לרגשות של אנשים אחרים ולגלות כלפיהם אמפטיה וחבל שכך. עמוס באר

   מאת: עמוס באר, בתאריך 27/04/2017