שלום חברים, שמי אביב מלכה ואני קורא ותיק של הספריה וזו ההמלצה הראשונה שלי. הפעם אמליץ לכם על הספר "עאידה" מאת סמי מיכאל, ספר שאני מאוד אוהב וספר שנשבאתי בקיסמו מהעמוד הראשון ועד האחרון. ראשית, כל ספריו של סמי מיכאל מתרחשים בבגדד, עיר הולדתו וגם הספר הזה. העלילה מספרת על זאקי דאלי, כתב בטלביזיה העירקית שעושה סרטי טבע. במהלך העלילה אנו פוגשים את עאידה, פליטה כורדית שהוא אוסף אל ביתו יום אחד. בסיפור מיחאל מספר טיפה על מה שעברה עאידה בשבי ובהמשך אנו מבינים שהיא לא מדברת בגלל שהיא עברה עינויים קשים מאוד, ובמקום לדבר עם זאקי היא מתכתבת איתו כי זה יותר נוח לה. כמו שכתבתי בהתחלה, סמי מיכאל הוא אחד הסופרים האהובים עלי בישראל וזה אחד מספריו שאקרא לפחות פעם שניה או שלישית. ספר חובה!!! שלמה סדן קורא באופן מושלם את הספר הזה. עד כאן להפעם. להשתמע בהמלצה הבאה. אביב מלכה.

אביב

מיכאל, סמי

ספר שלא ניתן להניח מהיד. נקרא בנשימה עצורה ופה פעור. הוא יסחוף אתכם אליו מעמודו הראשון ועד לעמודו האחרון והנחיתה הדרמטית. הקריינית המהממת שירה פרבר מגישה לכם את העלילה על מגש של כסף. תהנו.

דניאל

אורלי קראוס ויינר

הכתיבה הרגישה והסוחפת של איטמטוב לוקחת את הקורא למסע לארץ אחרת, לתרבות שאינה מוכרת לרובינו, ולזמנים שהיו ואינם. המעברים בין תקופות הזמן משרות על הקורא תחושה של רציפות והבנה עמוקה יותר של הדמויות, שכולן מפותחות ועשירות מאד, כולל דמות שהיא גמלו האציל של גיבור הסיפור. הריינות של אברי וייס מדוייקת וקולו מהפנט ומתאים לסיפור כמו התבקש לקריין ע"י הסופר עצמו. אחד הספרים הטובים ביותר שחוויתי מעולם.

גיתאי

איטמטוב, צ'ינגיז

אמיר אשר, קריין ותיק בספריה, ממליץ על הספר דרך הזן בימי דכאון:

בסקר שפורסם ב־2010 על־ידי משרד הבריאות עלה כי אחד מכל שישה בוגרים בישראל סבל מהפרעה של חרדה או דיכאון במהלך חייו.
זה מספר גבוה שעומד ביחס הפוך לטאבו שהחברה שלנו הטילה על השיח על התופעה הזו; טאבו שגורם לתחושת ניכור ולבושה אצל אלה שיותר מכל זקוקים דווקא לאמפטיה. כאשר אנחנו בדיכאון אנחנו נוטים לכעוס, גם על דברים פעוטים.
אנחנו מתקשים לגייס כוחות למשימות הפשוטות ביותר כמו לקום בבוקר או להתלבש. דברים שהסבו לנו הנאה בעבר משאירים אותנו אדישים, אנחנו עייפים, המוח שלנו מתפזר לאלפי מקומות ואנחנו מתקשים לקבל החלטות. חלקנו חושבים מחשבות אובדניות ברמות כאלו ואחרת.

אני מכיר את התסמינים האלה באופן אישי.
גם לי היו אי אלו תקופות מדוכאות בחיי והאחרונה הובילה אותי אל הספר הזה, שעוזר לטיפול בתסמיני הדיכאון באמצעות דרך הזן הבודהיסטית, דרך שאני הולך בה מאז גיליתי אותה לפני כמה שנים. מצאתי שהוא עזר לי מאד. עד כדי כך שביקשתי להביא אותו אל הספרייה ואליכם/ן באמונה ובתקווה שהוא יכול לעזור למי מכם ומכן.
הוא כתוב, בגוף ראשון וממישהו שהיה שם, בשפה פשוטה מאד ושווה לכל נפש ומצליח, ברגישות, בחמלה ובאמפטיה, להגיע למקומות עמוקים ביותר בנפש הקורא הנזקק לו.

הפרקים בספר נפתחים בכמה פסקאות אודות אחד מתסמיני המחלה שאחריהם מגיע "תרגול" או כמה "תרגולים", "מדיטציות מונחות" או תרגילים ב"דמיון מודרך" אם תרצו.

אני ממליץ עליו בחום רב ומקווה שמישהי או מישהו מכם ישאבו ממנו עידוד ומרפא כפי שאני שאבתי. אם אתן או אתם מכירות/מכירים מישהו/י שהספר הזה יוכל לעזור לו/לה לדעתכן/ם, אנא העבירו להם אותו.

הספר זמין כספר שמע. ליחצו למעבר לעמוד הכותר 

פיליפ מרטין

אלה שני, ספרנית במחלקת השאלה ממליצה על ספר קצת שונה:

אם אתם כאלה שנוטים לפחד מספרי אימה, כמוני. אבל דווקא רוצים משהו קצת שונה מגדר הרגיל לכבוד יום שישי ה-13. ממליצה מכל הלב על הספר הגולם והג'יני.

מדובר בסיפור אהבה, רומן היסטורי קסום המתאר לנו ביופי ופירוט חי את ניו יורק ב- 1899.

רק דבר אחד מיוחד כאן, הגיבורים של הרומן הם גולם וג'יני.
כן, כן, אותם יצורים מיתולוגים מהפולקלור היהודי והערבי. רק שהפעם הם לא חומרים של אגדות או סיוטים, הם בפשטות בני אדם המנסים לחיות את חייהם.

חוה היא גולם, שיוצרה עבור בעל שלא מצא שידוך. היא נאלצת למצוא את דרכה בעיר המהגרים, למרות התחושה הפנימית, המוצדקת כנראה- שהיא מפלצת.
אחמד, הוא ג'יני, יצור של רוח ואש שהיה כלוא במשך מאות שנים וכעת העולם הקיים לא תואם למה שהוא התרגל. ביחד- הם מנסים למצוא את דרכם.

זהו ספר אינטליגנטי, כיף, המיועד לאוהבי פנטסיה אבל לא רק.

הספר זמין כספר שמע. ליחצו למעבר לעמוד הכותר.

הלן וקר

אלה שני, ספרנית במחלקת השאלה ממליצה על הספר "דברים רעים".

דברים רעים קורים בעיירה בלאק- רידג' ממנה הגיע ג'ון הנדרסון,
אך כעת הוא יודע שאין לו ברירה אלא לחזור לשם.

מדובר בספר מתח המשלב בתוכו אימה ופנטסיה. הכתיבה היא קולחת וקלילה, התיאורים מצמררים ומזכירים במקצת את היופי האפל בעולמו של סטיבן קינג.

הייחוד בסוג הכתיבה של מרשל טבועה ביכולת שלו לקחת את הפחדים הכי מודחקים של כולנו ולתת להם פה בעולם הבדיוני.
כאן מדובר בפחד מהעבר שלא היה בדיוק ורדרד ומכך שמה שהשגנו במרוצת הזמן, יילקח.

ממליצה לאוהבי המתח הפסיכולוגי, האימה והפרה-נורמלי.

הספר זמין בברייל, אותיות גדולות וספר שמע. ליחצו למעבר לעמוד הכותר.

מייקל מרשל

רועי ברינה, טכנאי במחלקת הסאונד, ממליץ על הספר "בודהה לפני השינה"
 

נגראג'הד הרמצ'ארי

אלעד לוין, טכנאי במחלקת הסאונד ממליץ על ספרו של סטיבן קינג "זה":

"האימה, שלא תיגמר עוד 28 שנים - אם אי פעם תיגמר בכלל - החלה, ככל שאני יודע וככל שאני יכול לומר, בסירה של ניר עיתון ששטה בתעלה מלאה מי-גשם". במילים אלו מתחיל סטיבן קינג את ספרו 'זה', שנכתב  לפני כ-31 שנים. עד כמה שידוע לי, האימה אכן טרם נגמרה. קינג, שהוא אחד מסופרי האימה הפורים של דורנו ובכלל פתח בספר זה צוהר אל אימה אשר מטילה את צילה על חבורת ילדים בני 11 ו-27 שנים מאוחר יותר מטילה עליהם שוב את צילה, כשהם מבוגרים יותר ומוכנים פחות. הסיפור, שמתרחש בשתי תקופות אלו במקביל חוקר את ההתמודדות שלהם כיחידים וכקבוצה עם רוע טהור ולא אנושי.
אולם יהיה זה חטא לסווג את קינג כסופר אימה בלבד. קינג מנצל את האימה הזו כדי לומר לנו משהו עמוק יותר על ההתבגרות, על המחיר שהיא גובה מאיתנו ועל הדברים שאנחנו מאבדים ומרוויחים במהלכה. "רק ילדים מספרים את האמת במלואה", אומר המספר בספר אחר של קינג, 'בית כברות לחיות שעשועים' ומתכוון לכך שלילדים יש יכולת לראות את העולם על כל קסמו, מדומיין או לא ותכונה זו, שאובדת לנו עם התבגרותנו היא זו שהופכת אותנו דווקא כילדים לחזקים יותר. ובסופו של יום, האם זה באמת משנה אם משהו הוא מדומיין או לא? אם אנחנו מאמינים בו מספיק חזק, ההשפעה שלו עלינו היא אמיתית וחשובה הרבה יותר מהמציאו האובייקטיבית שלו. מסביבה זו מצהיר קינג בתחילת הספר כי "האמת של מעשייה זו פשוטה למדי: הקסם קיים".
הקסם של סטיבן קינג הוא חלק מיקום ספרותי שלם שמתקיים בעיר דרי שבה מתרחש הספר ושאליה יחזור קינג בספרים 'נדודי שינה' ו'21.11.63' ובאזור ניו-אינגלנד בארה"ב שבו מתרחשים מרבית ספריו ובה במידה הוא מהווה צוהר אחד ליקום המקביל המופיע בסדרת 'המגדל האפל'. החוקיות של יקום זה ומשמעותו המיסטית ודתית בדרכה שלה נפרשות לפנינו לאט לאט, מזוויות שונות בספריו של קינג ו'זה' הוא חלון הצצה טוב למי שחפץ להתחיל להכיר את היקום הזה. בין כל אלו נמצאת גם הביוגרפיה של קינג שדמות הסופר שלו צצה בדרכים שונות בכל אחד מספריו והופכת אותם לקלים כל כך להזדהות, כי בסופו של דבר, אומר לנו קינג, על מה קל יותר לכתוב מאשר על הדברים שאתה מכיר.
קראתי את ספרו של קינג בגיל 17, גיל בשל ונוח להשפעה, במיוחד בכל הנוגע לדילמות התבגרות. הספר ליווה אותי מאז ועד היום ואני חוזר לקרוא בו לפחות פעם בשנה. המסר שלו, כי שכחה ואובדן הם חלק בלתי נמנע מההתבגרות הוא מנחם בה במידה שהוא מעציב. העותק שלי מלא בקיפולים מאחר שקינג מקשט את ספריו בציטוטים מהתרבות הפופולארית, ובעיקר בשירים משניות ה-50 ועד ימינו שכל אחד מהם שופך אור נוסף על הסצנה שבה הוא מופיע. בכלל, קינג הוא אמן התיאורים והיכולת שלו לשאוב את הקורא אל תוך הספר כאילו היה שם בעצמו חזקה מכל עיבוד שנעשה לספריו (כולל 'חומות של תקווה' המצוין).
'זה' -  ספר על התמודדות עם כאב, אובדן ופחדים, הוא שווה ערך מבחינתי לאלפי שעות של טיפול פסיכולוגי. הוא ירתק ילדים שמתמודדים עם סוגיות אלו ועם מבוגרים שעדיין יש בהם ניצוץ של ילדים.

הספר זמין כספר שמע. ליחצו למעבר לעמוד הכותר

סטיבן קינג

רות הלו

לכבוד שבוע הספר, אלה שני, ספרנית במחלקת ההשאלה ממליצה בחום על הספר "פיסות שמים קטנות" של סו דוראנט:

הספר לכאורה מיועד לבני נוער, אך מדובר בפנינה יוצאת דופן שכדאי להיחשף אליה גם כבוגרים.
הספר עוסק באח ואחות צעירים, המגיעים למשפחה אומנת ועל חיפושם אחר אהבה, הקושי הגדול שלהם לסמוך ולמצוא מקום בטוח.
הוא נכתב בקול מלא עדינות ויופי שנדיר למצוא בימינו. ספר שנוגע עמוק ונשאר איתך.

הספר זמין כספר שמע. לחצו למעבר על עמוד הכותר

סו דוראנט

לכבוד שבוע הספר 2019, אלה שני, ספרנית במחלקת השאלה ממליצה על הספר "טירת הזכוכית" של ג'נט וואלז:

הספר הינו סיפור ההתבגרות האמיתי של ג'נט, הגדלה בעוני מחפיר וההתמודדה עם אבא אלכוהוליסט ואמא לא מאוזנת.
הספר כתוב בצורה קולחת וזורמת. הוא לופת את הלב באחיזת מלקחיים, שובר אותו, מרכיב אותו מחדש - וחוזר חלילה. 
לג'נט יש יכולת מדהימה לתאר אירועים בצורה מפורטת וצבעונית, להכניס אותנו למורכבות הקיימת ביחסים עם הורה לא מתפקד 
ולהעביר את תחושת האחדות הקיימת בין אחים שהצילו אחד את השני.
הספר עובד לסרט מצליח לפני מספר שנים, אבל גם אם צפיתם בו, אין להשוות בינו לבין הספר בעומק, בתוכן ובקסם.  

הספר זמין בפורמט שמע בעברית וברוסית. לחצו למעבר לעמוד הכותר בעברית. לחצו למעבר לעמוד הכותר ברוסית.

ג'נט וואלז

לכבוד שבוע הספר העברי 2019, רונית ששון, מתנדבת במחלקת הקטלוג, ממליצה על הספר "מכתב שנשכח" מאת קתרין יוז:

לטינה קרייג המתגוררת במנצ'סטר של שנות השבעים יש הרבה צרות בחיים, ובעיקר בעלה השיכור והמהמר שחי על חשבונה, ובכל זאת היא מקפידה בכל יום שבת ללכת להתנדב בחנות צדקה המוכרת בגדים משומשים. באחת השבתות היא מוצאת באחד מכיסי הבגדים שנתרמו מכתב ישן שנכתב בשנת 1939 על ידי בחור בשם בילי, לכריסי אהובתו. טינה מגלה שהמכתב מבויל, אך מעולם לא נשלח, והיא איננה מצליחה להתגבר על התחושה שאם היה המכתב מגיע ליעדו, הוא היה יכול לשנות את מהלך חייה של כריסי. התפתחויות דרמטיות בחייה של טינה מביאות אותה להחלטה לצאת לחפש את כריסי האלמונית, ולנסות מסור לה את המכתב, גם אם  באיחור של 30 שנה.
הספר "מכתב שנשכח" כתוב בשפה קולחת וקריאה, ונע במיומנות בין שני צירי הזמן, חייה של טינה בשנות השבעים של המאה העשרים, וחייה של כריסי בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכמו שתמיד קורה בספרים מסוג זה שני צירי הזמן מתערבבים זה בזה, ולא רק טינה תנסה להשפיע על חייה של כריסי, אלא גם החיפוש אחרי כריסי ישפיע על חייה של טינה וישזור את סיפורי החיים שלהן, זה בזה.
אם בא לכם להקשיב לספר רומנטי, חביב, עם נגיעה היסטורית, וקצת תובנות על מעמד האישה, ספר שלעתים יגרום לכם לצביטה של צער בלב, אך בסוף ישאיר אתכם עם חיוך, זה הספר בשבילכם.

הספר זמין כספר שמע. לחצו למעבר לעמוד הכותר 

קתרין יוז

לכבוד שבוע הספר העברי 2019, רונית ששון, מתנדבת במחלקת הקטלוג ממליצה על הספר "תכל'ס - איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך" מאת ענת קלו לברון

לפני שמתחילים לדבר על הספר תכל'ס חייבים לספר קצת על הסופרת ענת קלו לברון, שזהו ספרה השלישי. ענת קלו לברון עבדה בתחום ההיי טק לא מעט שנים עד שהחיים טרפו את הקלפים, ובתה הקטנה חלתה בסרטן. לאחר שבתה החלימה היא הבינה שעליה לשתף את חוויותיה כדי לעזור להורים אחרים שנמצאים באותה תהום, וכך יצא לאור בשנת 2009 ספרה הראשון "קשת בשחור-לבן".
לאחר שבתה החלימה, הייתה בטוחה ענת קלו לברון שעכשיו היא בטח תהיה מאושרת... אך אז גילתה שזה לא כל כך קל, וכך החלה לחקור את נושא האושר ולצבור שיטות, כלים, מחקרים וגישות שיעזרו לה במסע האישי שלה. את כל התובנות שרכשה קיבצה לספרה השני "אושר - לא מה שחשבתי" ובמקביל עברה מהפך אישי, עזבה את ההיי טק והפכה לסופרת, מרצה ומנחת תכניות רדיו בתחום האושר וההתפתחות האישית.
הספר תכל'ס הוא ספרה השלישי והוא בעצם "מדריך מעשי" לאושר, כי הרי כולנו יודעים מה אנחנו צריכים לעשות כדי לשפר את חיינו, אז למה לא כולנו הופכים את הידע לדרך חיים? בסגנון קליל ובגובה העיניים מציגה לנו הסופרת בכל פרק לא רק סקירה תיאורטית, אלא גם כלים או שיטות מעשיים המבוססים על תיאוריות ומחקרים עדכניים מתחום האושר, המודעות והפסיכולוגיה החיובית. את התיאוריה והכלים משלבת ענת קלו לברון בהרבה הומור עם סיפורים ודוגמאות מחייה האישיים והבלתי מושלמים בעליל.
אז למה לקרוא או להקשיב דווקא לספר הזה משלל ספרי ההדרכה המציפים אותנו? משום שכל פרק מסתיים ב"תכל'ס" – סיכום קצר המנוסח בדרך כלל כמשימה לקורא, כי לדברי קלו לברון גם אושר, בדיוק כמו ספורט צריך לתרגל, ולא רק לדבר עליו. נשמע מופשט? הנה דוגמה מהפרק הראשון "אני בוחר משמע אני קיים" – "התבוננו ביום שעברתם וכתבו את כולו כבחירה: "בחרתי לקום בחמש וחצי, בחרתי לקחת את הבן שלי לצבא, בחרתי ללכת לבית מרקחת ולגלות שהמרשם לא בתוקף, בחרתי לנסוע לרופא ולהביא מרשם בתוקף, בחרתי לחזור שוב לבית המרקחת..."
אז אם אושר ומודעות עצמית מעניינים אתכם, זהו ספר תמציתי וקליל שייתן לכם סיכום מעשי של הידע בתחום, עם הרבה טיפים וכיווני מחשבה חדשים.

הספר זמין כספר שמע. לחצו למעבר לעמוד הכותר
 
 

ענת קלו לברון

לכבוד שבוע הספר העברי 2019, אביגיל רז, מנהלת מחלקת קריינים ורפרטואר ממליצה על הספר "בדם קר" מאת טרומן קפוטה

זה ממש לא ספר חדש, אבל בהחלט אחת הקלאסיקות הגדולות של הספרות האמריקאית, ספר חשוב ומרתק, שנקרא בנשימה עצורה.
הסיפור אמיתי. בנובמבר 1959 נרצחו ארבעת בני משפחת קלאטר- אב, אם, בן ובת, משפחת חוואים כל אמריקאית, מבוססת מקנזס. הם נמצאו מתים בביתם. לא היתה כל סיבה נראית לעין לרצח האכזרי. המשטרה פתחה בחקירה.
טרומן קפוטה, סופר ועיתונאי ניו יורקי, קרא ידיעה בעיתון על הרצח, ויצא לחקירה משלו, נסע למקום, ראיין את התושבים ולאחר מסע של שש שנים, במהלכו נתפסו הרוצחים, פרסם קפוטה את הספר, שלמעשה ייסד סוגה ספרותית חדשה- ספרות לא בדיונית.
קפוטה מתאר ברגישות ובמיומנות הן את חיי המשפחה שנרצחה, הן את פרטי החקירה, עד לתפיסת האשמים, והן את קורותיהם של שני הרוצחים, ריצ'רד היקוק ופרי סמית, שסיפור חייהם קשה וכואב כשלעצמו. קפוטה יצר איתם קשר אישי ונפגש עימם מספר פעמים, וכך יצר מארג מרתק של סיפורים השזורים אחד בשני ושופכים אור חדש זה על זה.
הספר מעלה שאלות חברתיות ופסיכולוגיות כבדות משקל, במקביל להיותו רומן מרגש, מותח ומעורר מחשבה. בי הוא הותיר הרושם עצום, שליווה אותי עוד זמן רב לאחר תום הקריאה.
 

הספר בדם קר - סיפור אמיתי על רצח ועל תוצאותיו זמין כספר שמע, ספר ברייל וספר מודפס באותיות גדולות. לחץ למעבר לעמוד הכותר 

טרומן קפוטה

ברוח פורים והמגילה ובעיקר ברוח יום האישה הבינלאומי שחל היום, אנו מזמינים אתכן ואתכם לבוא בשערי פרס ומדי וארמון המלך אחשוורוש, אל דפי הספר "ותמאן ושתי", אותו כתבה הסופרת חוה עציוני-לוי. עציוני-לוי טוותה מחוטי סיפור מגילת אסתר בתנ"ך ומחוטי כשרונה ודמיונה סיפור העצמה נשית שיש בו גם תככים ומזימות אפלות, אהבות אסורות ותשוקות סוערות, בעלילה רבת תהפוכות המתרחשת בארמון המלך אחשוורוש מאחורי הקלעים של מגילת אסתר.
 
נשים בתנ"ך, הן מושא סיפוריה של עציוני-הלוי המוקסמת מהדמויות שחוו חיים דרמתיים לפני אלפי שנים אך דומות לנו בחרדותיהן ובשאיפותיהן. היא מזדהה במיוחד עם הנשים, ורואה דמיון מאוד גדול בין מה שהעסיק אותן בחיים ומה שמעסיק אותנו.
 
בהרצאה שנתנה, (בחסות אתר יקום תרבות), אמרה: "חשתי זהות מאוד גדולה עם הנשים בתנ"ך. כמו שהן תוארו, הן מאוד קרובות אלינו. הן מעבירות לנו מסר מלפני אלפי שנים שמדבר אל ליבנו – הדרמות שבחיים שלהן... העוצמה הנשית שלהן. הן חיו בחברה שהייתה פטריארכלית, הזכויות החוקיות שלהן היו קרובות לאפס ונשלטו על ידי גברים. אבל הייתה להן עוצמה נשית כל כך גדולה, שהן הצליחו למרות הכל, למרות מעמדן השפל מבחינה חוקית ובתוך החברה... נמשכתי אליהן כמו שהן היו וכך תיארתי אותן".
 
באתר עיתון " הארץ", כותבת יהודית רותם: על הנשים התנ”כיות בספריה של חוה עציוני־הלוי אי אפשר לומר רק “ותהר ותלד, ותהר ותלד”. הנשים שלה הן חזקות, אמיצות ועצמאיות. הדבר אמור גם ברומן ההיסטורי התנכי שיצא בשנת 2017 "ותמאן ושתי", ששמו מעיד על קו עלילתו. 
 
שלא כמו העלילה במגילת אסתר המוכרת לרובנו, עלילה מתומצתת ובעיקר בהתייחסות לושתי, הספר עוסק בעיקר בה, בושתי - בתיאורה, בילדותה, בהגעתה לכס המלוכה, ובמהפך שעברה ברגע סירובה להופיע בפני המלך: "ארשת פניה הייתה חתומה, אך הכל תסס, בעבע ורתח בתוכה והזיעה שטפה את גופה. אף אישה איננה חייבת להיות מבוזה כך על ידי בעלה, חשבה..."  בשלב מסויים אסתר מצטרפת לתמונה ונוצר חיבור בין סיפוריהן וביניהן.
 
מעבר לעלילה הזורמת, אנו זוכים להכיר את הדמויות לעומק, את רגשותיהן ומחשבותיהן והעלילה מקבלת עומק ורבדים נוספים. נפתח צוהר לעולמן של הנשים אז, בעל ערך מוסף שהמובן מאליו היום בנוגע לנשים, אינו דבר של מה בכך, עברנו דרך ארוכה בזכות נשים רבות פורצות דרך, וושתי ואסתר הן פורצות דרך מתקופת התנ"ך - הסירוב להתבזות ולהיות כחפץ בידיו של גבר, הרצון של ושתי להאזין ולעזור לנשים אחרות, הסלידה מהרמון הנשים, מהיחס לבתוליהן של נשים, הסחר בנשים, העמידה האיתנה והחזקה של אסתר מול המלך שהיה למעשה הסמכות הקובעת היחידה והתמיכה אחת בשנייה בעת צרה. הספר כתוב בשפה מקראית משולבת בשפה עכשווית, יש בו תיאורים מופלאים של טבע ואנשים, סיפור אהבה עם תשוקה לזוגיות וכמיהה למעשה האהבה. הוא אמנם שם במרכז את הדמויות הנשיות אך אינו ספר לנשים בלבד. זהו ספר לאוהבי התנ"ך, הספרות והשפה העברית.
 
אם את אישה - תזכרי שאת מדהימה! אם אתה גבר - תמצא אישה אחת לפחות לומר לה שאין כמוה. 
יום האישה שמח,
צוות הספריה
 
הכותר   "ותמאן ושתי" מאת חוה עציוני-הלוי קיים בפורמט mp3, קריינית יפה תוסיה-כהן. לחץ כאן למעבר לכותר . 

חוה עציוני-לוי

לרגל ולנטיין דיי, יום האהבה הבינלאומי, אנחנו מזמינים אתכם לחלום קצת בגדול ולפזר אבקת קסמים בשביל האהבה, בצפייה זוגית בסרט המונגש "עפולה אקספרס". הפעם, אנו מזמינים אתכם לא רק להאזין לפס הקול המונגש, אלא ליהנות מהסרט המלא, כולל תמונה. כך גם לקויי הראייה יוכלו ליהנות מחוויית צפייה שלמה. 

הסרט יצא לאקרנים בשנת 1997 וגרף שישה פרסי אופיר, וכמו יין טוב, עם צוות שחקנים משובח – צביקה הדר, אסתי זקהיים, אריה מוסקונה ואורלי פרל, ופס קול מרגש, לא נס ליחו. תודה לחברת 'נורמה הפקות' על שיתוף הפעולה.
 
זוהי קומדיית דרמה רומנטית אנושית על אהבה, קסמים ואנשים קטנים, שמנסים להגשים חלומות גדולים בעיר הגדולה.  דוד (צביקה הדר) הוא חשמלאי רכב בעפולה שמחליט יום אחד לעזוב הכל ולעקור לתל אביב כדי להגשים חלום ילדות - להיות קוסם. הוא יוצא לדרך עם חברתו בתיה (אסתי זקהיים) השואפת לחיים מסודרים ורגילים, ולוקח את מעט רכושו וחסכונותיו, אבל אינו לוקח בחשבון שאין לו הכשרון להיות קוסם. הם מגלים עובדה מצערת זו כשהם כבר בדירתם הקטנה והמתפוררת בדרום ת"א, ובתיה היא המפרנסת את שניהם. למרות כשלונותיו, דוד מסרב להיכנע, ומסרב להודות כי הוא אינו מוכשר בקסמים, ובשל כך בתיה מציבה לו אולטימטום ועוברת לגור עם נערה בשם ויקי (אורלי פרל), זמרת מתחילה. העלילה עוברת תפנית כשדוד ושמעון (אריה מוסקונה) קוסם לשעבר, מתחילים לצבור פופולריות והיחסים בין דוד ובתיה מקבלים כיוון חדש.
 
למעבר לעמוד הסרט לחצו כאן.  לתשומת לבכם, הסרט ניתן לצפייה בפורמט וידאו מונגש רק בהאזנה ישירה ולא באמצעות הורדה. 
 
יום אהבה שמח,
צוות הספריה 
 
 

ביום חמישי שעבר הלך לעולמו הסופר אהרון אפלפלד,  חתן פרס ישראל לספרות יפה (1983). אחד הסיפורים המוכרים ביותר בנוגע לאפלפלד, כזה שהשתרש כבר כמיתולוגיה, הוא מה שאירע בפסטיבל הסופרים בירושלים במשכנות שאננים לפני כשבע שנים, במהלך ריאיון עם הסופרת האמריקאית ניקול קראוס. קראוס פרסה את הביוגרפיה יוצאת הדופן שלו ותהתה איך הצליח לשרוד את מה שעבר. אפלפלד הרים את עיניו הנתונות משקפיים שעדשותיהן עבות והשיב חרישית "ניקול, את הרי יודעת שאני יצור פרא". דינה ריפמן, מנהלת הקיטלוג, ספרנית וקריינית ותיקה, כותבת לזכרו מספר מילים ומזכירה לנו כי אפלפלד לא היה רק כמו שרבים כינו אותו "סופר שואה", אלא מעל הכל היה כתב על אנשים.
 
ההודעה על מותו של  הסופר אהרון אפלפלד, תפסה אותי בדרך, בנהיגה באותו בוקר, וצביטת עצב נגעה בלבי  והתפשטה בגופי. עצב על מותו של אדם, עצב על מותו של אדם בגיל 85, גילה של אמי
שתבדל לחיים ארוכים, עצב על שניהם, על ילדותם המתוקה באירופה שנגדעה בשואה וזרקה  אותם לשנים של הישרדות. ובהבזק, שינה העצב כיוון – עצב על מותו של סופר מדהים  שלספריו התייחסתי תמיד בחרדת קודש.

אהרון אפלפלד, נולד בשנת 1932 ברומניה, בן יחיד להוריו. אמו נרצחה, הוא הופרד מאביו במחנה, ברח ושרד ביערות. הגיע לארץ בגיל 15 במסגרת עליית  הנוער. כתב 46 ספרים, כ-15 מהם תורגמו ל – 35 שפות. כל ספריו נוגעים בדרך זו או אחרת בשואה. ספרו -  "ימים של בהירות מדהימה" פותח במילים אלה: "כשתמה המלחמה, החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים. המרחק לביתו היה רב, כמה מאות קילומטרים, ובכל זאת נדמה היה לו שהוא רואה את התוואי בבהירות." 
 
אפלפלד, בכתיבתו כאדם מבוגר, החוזר אל מרתפי הילדות, ראה בבהירות מדהימה דרך עיני הילד שבו. באחד מראיונותיו עם דן מרגלית הוא אומר: "ספרות מעלה עולם פנימי, הכתיבה היא תהליך
ארוך של הזכרות איטית. אתה שואב מתוך עצמך מראות ילדות, פרטים קטנים כאלה, שזוהרים, שהאירו את חייך כשהיית ילד. ביסוד כל ספר שלי, התזונה הבסיסית שלי הן מראות ילדות."
 
בתקופה שכתבו על אידיאולוגיה, על הירואיקה ועל פוליטיקה, אפלפלד חיפש את הקול הפנימי שבו. היו שראו בו נטע זר, אך הוא לא יכול היה לשכוח את הוריו, את הסביבה שגדל, את הסבים והדודים
ורצה לשמור עליהם ועל קולו שיהיה שלו. 
 
דיבורו של אפלפלד היה רך, שלו, זורם בנינוחות ובחכמה, נימה זו באה לידי ביטוי גם בספריו, בהם כתב על  השואה בתוך כלל החיים היהודיים וגם על עניינים שאינם רק שואה. ספריו השזורים  משפטים מפעימים, הם ספרות יפה במיטבה. כשאפלפלד נשאל מתי הוא מרגיש מאושר, תשובתו  הייתה: "אני מרגיש מאושר כשמשפט יצא טוב, כשפסקה עולה יפה." וכשהתייחס  לשאלת המעיין, ממנו נובעת היכולת לספר אמר: " זה לא עניין של לספר, זה עניין  של מוסיקה. אם המוסיקה נובעת יש סיפור, המילים יוצרות מוסיקה, משהו פנימי, שקט."  והמוסיקה הזאת תלווה  אותנו בכל משפט, בכל פסקה, בכל ספר שכתב. 
 
יהי זכרו ברוך,
דינה ריפמן
 
ספרו האחרון "תימהון" יצא לאור רק לפני 3 חודשים וזמין למנויי הספריה בקולה של הסופרת והקריינית שולמית לפיד - לחצו למעבר לעמוד הכותר. 
למעבר לעמוד תוצאות חיפוש על שם הסופר אהרן אפלפלד לחצו כאן 

אהרון אפלפלד

היום חל יום הברייל הבינלאומי, המציין את יום הולדתו של לואי ברייל, ממציא כתב הברייל. לכבוד המאורע, חוזר עמוס באר, מנכ"ל הספריה, 54 שנים אחורה, לעיר הולדתו נהריה, ולתשוקה שבערה בו לכתוב ולקרוא, בדיוק כמו כולם. 
 
הייתי בן שש כאשר הוריי שלחו אותי לבית הספר השכונתי, ככל הילדים. כולם ראו, אני הייתי עיוור. לצוות בית הספר לא היה מושג כיצד להתנהל עם ילד כמוני. הושיבו אותי בספסל האחרון של הכיתה, מה שאיפשר למורים להתעלם מנוכחותי ומהצרכים המיוחדים שלי כדי ללמוד. כך העברתי שנה שלמה בלי לעשות כלום, בעוד שכל חבריי לספסל הלימודים כבר ידעו בסוף השנה קרוא וכתוב. ואני? אני לא למדתי דבר.
 
בתחילת כיתה ב' הוצע להוריי להעביר אותי לפנימייה בירושלים ("בית חינוך עיוורים"), שם אוכל ללמוד כיצד לקרוא בכתב ברייל ולרכוש השכלה כשאר הילדים. זה היה המקום היחיד בכל הארץ שנתן מענה לילדים כמוני. המחיר היה כבד – ניתוק מהמשפחה בגיל כה צעיר. אבל היה זה גם המקום בו למדתי לראשונה קרוא וכתוב בעזרת כתב ברייל, שאת גרסתו העברית אגב, המציאה הספריה שלנו.
 
במשך כמאתיים שנה, נעזרים בעלי לקויות הראייה בכתב הברייל שאין לו תחליף, גם לא בעזרת הכלים הטכנולוגיים הקיימים כיום. הספר "שש נקודות" מאת ג'יין בריאנט, מספר את סיפורו של לואי ברייל, ממציא כתב הברייל. אמנם הוא ספר לילדים, אך מומלץ לקריאה לכל אחד ואחת מאיתנו, על מנת שנכיר ונעריך את מי שאיפשר לנו את מה שהיום נראה לנו כל כך טבעי וברור. 

לואי ברייל היה רק בן 3 כאשר התעוור לחלוטין עקב פצע שהזדהם. משפחתו של לואי הקטן עשתה מאמצים רבים כדי לסייע לו ללמוד מה הן אותיות ומה צורתן. אם על ידי חיתוך פיסות עור מהמפעל של אביו או על ידי קליעה של קש. למרבה הצער, ניסיונות אלו לא הניבו את התוצאה המבוקשת ולואי הקטן עדיין נשאר ללא יכולת קריאה וכתיבה. ביוזמת מכרים של המשפחה, נוצר הקשר עם בית ספר מיוחד לעיוורים בפריז, שם הובטח להוריו שלואי ילמד קרוא וכתוב כשאר הילדים. לואי עזב את הכפר בו התגורר עם משפחתו ועבר לעיר הגדולה. למרבה ההפתעה, מספר הספרים שהיו בנמצא בבית הספר היה מועט ביותר. הספרים שכן עמדו לרשות התלמידים, הודפסו עם אותיות מובלטות אך בצורתן הרגילה.
 
תוך כדי שהותו במוסד זה, הצליח לואי ליצור כתב שאינו קשור לצורה הרגילה של האותיות אלא התבסס על מבנה משתנה של נקודות מובלטות. בזכות המצאתו הגאונית אנו העיוורים יכולים לקרוא את המילה הכתובה. לואי ברייל גרם לשינוי משמעותי בחייהם של העיוורים בעולם כולו. שכן הכתב שלו ניתן ליישום בכל שפה ובכל מקום. הלן קלר אמרה עליו שלואי ברייל הוא ה"גוטנברג" של העיוורים בעולם. ויש האומרים שהוא אחד ממשניי מהלך ההיסטוריה. בכך הוא חובר לשניים נוספים שנולדו כמוהו, בתחילת 1809 - אברהם לינקולן וצ'ארלס דרווין.  
 
אני זוכר עד היום את התחושה הנהדרת של לקיחת ספר ליד, למשש את הנקודות ולהבין מה כתוב... אני זוכר את הגאווה שהייתה לי כשישבתי לכתוב מכתב במכונת הברייל שלי, דברים שבעת יושבי בבית הספר בנהריה לא חלמתי שהם אפשריים עבורי.
 
שלכם,
עמוס באר
 
הספר "שש נקודות - סיפורו של לואי ברייל" זמין בפורמט mp3 קריינית אביגיל רז, בכתב ברייל ובאותיות גדולות. למעבר לעמוד הכותר לחץ כאן. 

ג'ן בראינט

ביום רביעי השבוע הלכה לעולמה רונית מטלון, סופרת, מסאית, מורה, ופעילה חברתית.  רונית חלתה במחלת הסרטן שהתגלתה אצלה לפני פחות משלושה חודשים ולכן מעטים כל כך ידעו על מחלתה והתדהמה למשמע מותה הייתה משותפת להרבה מקוראיה ומאוהביה.
 
יום לפני מותה, עלתה בתה על הבמה כדי לקבל בשמה של רונית את "פרס ברנר" שהוענק לה על ספרה האחרון "והכלה סגרה את הדלת". אביבה גר, קריינית ותיקה בספריה, שהקליטה בקולה את הספר המדובר, כותבת מילות פרידה. 

היו לי הזכות והעונג להקליט את הנובלה הנפלאה הזו כשרק יצאה לאור. גיבורת הסיפור היא כלה, שבערב כלולותיה מסתגרת בחדרה ומסרבת להתחתן. אף אחד מבני משפחתה וחבריה לא יודע מדוע. ועד הסוף הקורא אינו מקבל תשובה לשאלה זו המרחפת בחלל הסיפור. רונית מטלון, הסופרת, גם היא אינה יודעת את התשובה. גם היא אינה נכנסת לחדר הסגור ומשאירה אותנו, הקוראים, עם תהייה מתמשכת.

כפי שהגדירה זאת רונית עצמה, "הנובלה הזו היא פארסה על הישראליות העכשווית. המגוחכת והטרגית, האכזרית והמטומטמת,הנוגה ושוברת הלב."  ואכן הלב נשבר. הלב נכמר על כל גיבורי הנובלה הזו. אין בה טובים ורעים. אין צודקים ושוגים. כולם בני אדם כמוני וכמוכם שחיים את החיים הבנליים, הכלואים במוסכמות שאף אחד לא מנסה לשנות אותן או לשאול עליהן שאלות. ופתאום, כמו משום מקום, המציאות סוטרת להם בפנים, בלי שיבינו על מה ולמה. השאלה, מדוע פתאום היא לא רוצה להתחתן? הטרידה אותי כקוראת כי הבנתי ברגע מסוים שגם הכלה עצמה אינה יודעת את התשובה.
 
זו בעיני דרכה של רונית, כמו בכל יצירתה הספרותית, לשלב בכתיבתה את האישי עם הפוליטי והחברתי. לפעמים בצורה מפורשת ולפעמים באופן סמוי, כמו ב"הכלה סגרה את הדלת".
רונית כותבת בשפה מאוד מיוחדת לה אבל היא מעוגנת עמוק בעברית, הן העברית הספרותית והן המדוברת. כפי שנימקו השופטים שהעניקו לה את פרס ברנר על "הכלה סגרה את הדלת": "מדובר בספר יוצא דופן המטפל בצורה ספרותית מבריקה ועם זאת קלילה במבני העומק של החברה הישראלית, במתחים הקיומיים של הישראליות ובשאלות של הגדרת זהות אישית."
 
רונית מטלון כתבה רומנים, סיפורים קצרים, מסות וביקורות ספרותיות. היא עסקה בסיפורה האישי, בזהות המזרחית שלה (כבת להורים יוצאי מצרים), בזהות הנשית-פמיניסטית שלה, בזהות הישראלית שלה, אבל בקולה המיוחד ובלהט החתרני שלה פתחה פתח לכל קורא ולכל קוראת למצוא ביצירתה את הזהות האישית שלהם על כל מורכבויותיה. 
 
צר לי כל כך על הקול המיוחד הזה שנדם בטרם עת.
אביבה גר 
 
בספריה ספרים מונגשים נוספים מאת הסופרת רונית מטלון ובנוסף, הונגש הסרט "סיפור שמתחיל בהלוויה של נחש", המבוסס על ספר באותו השם שכתבה מטלון. 
 
לעמוד הכותר "והכלה סגרה את הדלת" המונגש בפורמט mp3 ובפורמט ברייל, לחצו כאן 
לעמוד הפס קול המונגש "סיפור שמתחיל בהלוויה של נחש" לחצו כאן 
לעמוד תוצאות החיפוש של כלל ספריה לחצו כאן  

רונית מטלון

בשבוע שעבר הובאה למנוחת עולמים הסופרת, המחזאית והמשוררת נאוה סמל. בחודשים האחרונים נאבקה במחלת הסרטן. מרגלית טובי, חברת הוועד המנהל, קוראת ותיקה, כותבת ומספרת סיפורים, חשה צורך עמוק לשתף את קוראי הספריה בהרהוריה על האישה החזקה והאמיצה הזאת, שהייתה אושיית תרבות בכל אשר עשתה. 
 
בספריה  עסקה רבות בשואה ובזהות ישראלית. נאוה סמל, בת לניצולי שואה, הייתה בין היוצרים
הראשונים, אם לא הראשונה שבהם, שכתבה על השואה מנקודת המבט של "הדור  השני". כשפרסמה את קובץ הסיפורים "כובע זכוכית" ב – 1985, כמעט לא  עסקו בארץ בהשפעת השואה על בניהם של הניצולים.   
 
אישית,  התוודעתי לכתיבתה דרך ספרה "צחוק של עכברוש". גיבורת הסיפור היא סבתא  המתגוררת בתל-אביב בסוף המילניום, ומספרת לנכדתה הכותבת עבודת שורשים, מה עבר עליה  בשואה. כשהייתה הסבתא ילדה בת חמש הפקידו אותה הוריה בידיהם של זוג איכרים פולנים כדי  להצילה. היא מושלכת לבור תפוחי אדמה. בן האיכרים, סטפן, מגיע למחבוא מדי יום ואונס  את הילדה האומללה. החבר היחיד שלה בעולם הוא עכברוש שנמצא איתה בבור.  וכך  נכתב על גב הספר: "רומן עמוק, זועם, מקורי להפליא. הוא כתוב בחמישה ז'אנרים  שונים: סיפור, אגדה, שירת-אינטרנט, פנטזיה עתידנית ויומן, שמצטרפים ליצירה מרשימה  אחת, קצבית וסוחפת, אפשר לומר מהממת."
 
אכן,  יצירה מהממת. הקורא נשאר "בלי אוויר".  הספר  כל-כך חזק, שהוא גרם לי להתקשר לביתה של נאוה סמל. ענתה לי מזכירה אלקטרונית.  השארתי לה הודעה בה אמרתי שהספר שלה כל-כך נוקב, כל-כך כואב, שאני מבקשת לשכוח  אותו... היא חזרה אלי נרגשת, מודה לי על דבריי. 
 
ספר  בעל אופי אחר לחלוטין הוא ספרה האוטוביוגרפי "חתונה אוסטרלית". בספר רך  ומחוייך זה מספרת נאוה, האם, על מסעה בעקבות בנה אייר, שחי במשך כמה שנים  באוסטרליה, ואף עמד להנשא לנערה אוסטרלית יפיפיה. האם חיה במשך מספר שבועות  בקומונה שבה מתגורר בנה, מבלה במסיבות טבע שהוא משמש בהן דיג'יי וכותבת את סיפורו  שהוא גם סיפורם של ישראלים רבים הנודדים בעולם ומתלבטים היכן הם מבקשים לחיות את  חייהם.
 
באוגוסט יצא ספרה האחרון של נאוה סמל, "פאני וגבריאל". ספר זה מבוסס על קורותיהם 
הפתלתלים של סבה וסבתה, הוריו של אביה. סבה, גבריאל, התארס לסבתה פאני, אך בטרם  מומשו האירוסין הללו, פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא גויס לצבא. הסיפור בין השניים  הולך ומסתבך ולא אעשה לכם ספוילר. אוסיף רק זאת: בסוף ימיו, היה סבא גבריאל עיוור.  לסופרת נודע על קיומו של סבא גבריאל רק כשהיתה בת חמש. 
 
מה  אומר לכם, הכאב על לכתה של נאוה סמל לא מרפה ממני.  כשסופרת  הולכת לעולמה אפשר לומר שהשאירה אחריה ספרים. רבים מהם מוקלטים וניתן להאזין  ולהוריד אותם דרך אתר הספריה.
תהא  נשמתה צרורה בספרים שהשאירה לנו. 
מרגלית  טובי.
 
בספריה ספרים רבים של הסופרת נאוה סמל ז"ל - למבוגרים, לנוער ולילדים. למעבר לעמוד תוצאות חיפוש לחץ כאן.  

נאוה סמל

"האימה, שלא תיגמר עוד 28 שנים - אם אי פעם תיגמר בכלל - החלה, ככל שאני יודע וככל שאני יכול לומר, בסירה של נייר עיתון ששטה בתעלה מלאה מי-גשם". במילים אלו מתחיל סטיבן קינג את ספרו 'זה', שנכתב לפני כ-31 שנים.
 
אלעד לוין, טכנאי קול בספריה, לוקח אותנו לאחד הספרים האהובים עליו, בו הוא חוזר וקורא לפחות פעם בשנה. אז אם אתם מבוגרים עם ניצוץ של ילדים המתמודדים עם כאב, אובדן ופחדים, זאת המלצה עבורכם.  
 
עד כמה שידוע לי, האימה אכן טרם נגמרה. קינג, שהוא אחד מסופרי האימה הפורים של דורנו ובכלל, פתח בספר זה צוהר אל אימה אשר מטילה את צילה על חבורת ילדים בני 11 ו-27 שנים מאוחר יותר מטילה עליהם שוב את צילה, כשהם מבוגרים יותר ומוכנים פחות. הסיפור, שמתרחש בשתי תקופות אלו במקביל חוקר את ההתמודדות שלהם כיחידים וכקבוצה עם רוע טהור ולא אנושי. 
 
אולם יהיה זה חטא לסווג את קינג כסופר אימה בלבד. קינג מנצל את האימה הזו כדי לומר לנו משהו עמוק יותר על ההתבגרות, על המחיר שהיא גובה מאיתנו ועל הדברים שאנחנו מאבדים ומרוויחים במהלכה. "רק ילדים מספרים את האמת במלואה", אומר המספר בספר אחר של קינג, 'בית כברות לחיות שעשועים' ומתכוון לכך שלילדים יש יכולת לראות את העולם על כל קסמו, מדומיין או לא ותכונה זו, שאובדת לנו עם התבגרותנו היא זו שהופכת אותנו דווקא כילדים לחזקים יותר. ובסופו של יום, האם זה באמת משנה אם משהו הוא מדומיין או לא? אם אנחנו מאמינים בו מספיק חזק, ההשפעה שלו עלינו היא אמיתית וחשובה הרבה יותר מהמציאות האובייקטיבית שלו. מסיבה זו מצהיר קינג בתחילת הספר כי "האמת של מעשייה זו פשוטה למדי: הקסם קיים". 
 
הקסם של סטיבן קינג הוא חלק מיקום ספרותי שלם שמתקיים בעיר דרי שבה מתרחש הספר ושאליה יחזור קינג בספרים 'נדודי שינה' ו'21.11.63' ובאזור ניו-אינגלנד בארה"ב שבו מתרחשים מרבית ספריו ובה במידה הוא מהווה צוהר אחד ליקום המקביל המופיע בסדרת 'המגדל האפל'. החוקיות של יקום זה ומשמעותו המיסטית ודתית בדרכה שלה, נפרשות לפנינו לאט לאט, מזוויות שונות בספריו של קינג ו'זה' הוא חלון הצצה טוב למי שחפץ להתחיל להכיר את היקום הזה. בין כל אלו נמצאת גם הביוגרפיה של קינג שדמות הסופר שלו צצה בדרכים שונות בכל אחד מספריו והופכת אותם לקלים כל כך להזדהות, כי בסופו של דבר, אומר לנו קינג, על מה קל יותר לכתוב מאשר על הדברים שאתה מכיר.
 
קראתי את ספרו של קינג בגיל 17, גיל בשל ונוח להשפעה, במיוחד בכל הנוגע לדילמות התבגרות. הספר ליווה אותי מאז ועד היום ואני חוזר לקרוא בו לפחות פעם בשנה. המסר שלו, כי שכחה ואובדן הם חלק בלתי נמנע מההתבגרות הוא מנחם בה במידה שהוא מעציב. העותק שלי מלא בקיפולים מאחר שקינג מקשט את ספריו בציטוטים מהתרבות הפופולארית, ובעיקר בשירים משנות ה-50 ועד ימינו, שכל אחד מהם שופך אור נוסף על הסצנה שבה הוא מופיע. בכלל, קינג הוא אמן התיאורים והיכולת שלו לשאוב את הקורא אל תוך הספר כאילו היה שם בעצמו חזקה מכל עיבוד שנעשה לספריו (כולל 'חומות של תקווה' המצוין).
 
"זה" -  ספר על התמודדות עם כאב, אובדן ופחדים, הוא שווה ערך מבחינתי לאלפי שעות של טיפול פסיכולוגי. הוא ירתק ילדים שמתמודדים עם סוגיות אלו ועם מבוגרים שעדיין יש בהם ניצוץ של ילדים. 
 
שלכם,
אלעד לוין.
 
הספר "זה", מאת סטיבן קינג, קיים בפורמט mp3, קריינית מלכה מרין. למעבר לעמוד הכותר לחץ כאן. 

סטיבן קינג

לרגל יום הצמחונות הבינלאומי החל היום, ה-1 באוקטובר, מור דיעי, מנוי בספריה בוגר המחזור הראשון של סדנת הכתיבה, לוקח אותנו לספר לא קל. וגם, לרגע בו גידל כלב, אה סליחה, כבש. 
 
אתחיל בגילוי נאות. כשהייתי בן שמונה אכלתי את הכלב שלי. לא בדיוק כלב פיזית, אלא כבש שגידלנו בחצר כדי לחדש מסורת תוניסאית פולחנית מימי קדם. מבחינתי לא היה הבדל בין כלב לכבש. שנים התחננתי מול הוריי לחבר על ארבע ובסוף כתבתי לעוזי חיטמן לתוכנית 'חלום עליכם' שאני רוצה כלב. ידעתי שחלומות ששולחים אליו מתגשמים, וגם ידעתי שהכתב יד שלי לא קריא, כך שהוא בקלות יכל לחשוב שאני רוצה כבש.
 
כאשר קראתי את 'הפרה שבחדר' מאת מלאני ג'וי, הצלחתי להתחקות באופן עמוק ופילוסופי אחר השאלות הנוקבות שמעסיקות אותי מגיל צעיר: למה אנחנו אוהבים כלבים, אוכלים תרנגולות ונועלים פרות? 
 
כפעיל למען זכויות בעלי החיים אני נחרד לגלות בכל פעם עד כמה אנשים לא מודעים לכך ששחיטת הפרה היא לא האקט הנורא ביותר בחייה אלא סיום לחיים שלמים של סבל והתעללות. לא אכנס כאן להסברים למען טבעונות, אלא לאופן בו מאלני ג'וי עושה את זה בצורה שכלתנית והגיונית.  
 
ברור כי לספר ישנה מגמה לטבען אנשים. אבל שלא כמו דתות מיסיונריות או תנועות חברתיות בעלות תפישות הטוענות לתיקון מהיר ויעיל של החברה, הטבעונות לפי ג'וי מבקשת רק לעמת את הקורא מול העובדות ולהניח בפניו מאזניים שעל כפן האחת גרגרנותו האישית ועל כפן השנייה ההכחשות, ההתנגדויות, הסרת האחריות וההתעלמויות אשר התבצר בהן כל חייו.
 
הספר "הפרה שבחדר - הפסיכולוגיה של אכילת בשר" מאת מלאני ג'וי, זמין בפורמט mp3, קריין רודיה קוזלובסקי. לעמוד הכותר לחץ כאן.

מלאני ג'וי,

יצא לכם לקרוא את אחת מבקורות הספרים שכתב מנוי הספריה מור דיעי, בוגר המחזור הראשון של סדנת הכתיבה המונגשת שלנו? אם טרם יצא לכם להכיר, אז בהחלט הגיע הזמן להתחיל לעקוב אחריו. אנו שמחים לצרפו לשורות הכותבים של הספריה, ומבטיחים לכם שכתיבתו המעניינת תסקרן אתכם להמשיך ולקרוא את הספרים עליהם ממליץ דיעי. קריאה מהנה! 
 
יש מי מבקש לתאר את העברית, יש את מי שרוצה לטהר את העברית ויש את יונתן יבין.  
 
לאחר שה"מיזנתרופ" הפך לאחד הספרים האהובים עליי ביותר בעברית, "באבא ג'י" הכין אותי נפשית לסיכוי שיום אחד אסע להודו, ו-"מדריך הכתיבה" לימד אותי על נפלאות הפרמיס, ניגשתי לספר "שמר בית". שום דבר בעולם לא יכל להכין אותי לספר הזה.
 
יבין הוא ללא ספק מספר סיפורים נפלא, יש לו רגישות לספרות ולכתיבה כמו מנתח מוח עדין שיודע בדיוק איפה לחתוך ומה לפרק מבלי שהמטופל יחטוף מפרצת.
 
הספר "שמר בית" מתאר את אחד מהאנטי גיבורים המשונים ביותר שיצא לי להיתקל בהם בספרות העברית. טלר רווק שעובד בבנק, מסריח מהפה ומבזבז חמצן לכדור הארץ. העלילות הקטנות וסיפורו של עמוס האוזנר לא הביאו את הספר לדרגת עילוי אבל השימוש המיוחד בשפה העברית הרעיד לי את אמות הסיפים.
 
לפי התיאור על הכריכה האחורית של הספר "זוהי הכלאה של סגנונות מרוב השכבות הגאולוגיות של העברית – מקראית ומשכילית, ברנרית ועגנונית, משנאית וימיביניימית, ירושלמית קדומה ותל-אביבית חדשה". בפועל לא הצלחתי לשחזר בשום דרך איזה פרק נכתב באיזה סוג של עברית. לעתים הסקרנות הזו פגמה לי בקריאה. עניין נוסף שגרם לי לפקפק באמינות הסיפור הוא דווקא השימוש ברובדים השונים של העברית.
 
אני אוהב את העברית אהבה עצומה. אני יכול לשמוח במשך ימים שלמים אחרי שגיליתי מילים כמו 'ססקולי'  (כמו ססגוני אבל בסאונד). או איבקה (החור שדרכו משחילים את השרוכים בנעליים). במשך שנותיי כמדריך תיירים מצאתי את המסויירים שלי מפספסים הדרכות מכיוון שהשתמשתי בביטוי לא שגור. במקרה אחר ננזפתי על ידי המנהלת אחרי ש"קיללתי" לכאורה ילד. סך הכל אמרתי לו שהוא "הגדיש את הסאה".
 
ההאזנה לספר "שמר בית" הייתה האזנה לעברית של הספר. ישבתי עם דף ועיפרון ורשמתי מילים או ביטויים שבוודאי הושאלו מברנר, עגנון, ביאליק או חכמי המשנה. במהלך הקריאה שמתי לב שדבר חריג מתרחש: לא הבנתי מה קורה יותר- האם השפה כופה את עצמה על העלילה או שהעלילה כופה את עצמה על השפה. בין כך ובין כך, הספר "שמר בית" הפך לאחד הספרים המעניינים ביותר שקראתי הרבה זמן. 
 
יונתן יבין יישאר כנראה מושא הקנאה שלי למשך עוד זמן רב, וכן יכולתו להתחקות אחר משלבי העברית. 
 
שלכם,
מור דיעי
 
הספר "שמר בית", מאת יונתן יבין, קיים בפורמט mp3, קריינית תלמה פרויד. להאזנה לחץ כאן.

יונתן יבין

"יא גלבי! יא  גלבי!" (לבי! לבי!), כך נאנחת אמה של זוהרה, גיבורת הספר, כל אימת שהיא נזכרת בבתה, בתיה, שנלקחה מהמשפחה בהיותה תינוקת ל"צורכי ריפוי" - ומאז הילדה נעלמה. מלכה מחפוד-דרחי, קריינית ותיקה בספריה, מכניסה אותנו לעולמם של משפחות הילדים החטופים, ונוגעת באחד הנושאים הקשים המלווים את החברה הישראלית שנים רבות.
 
"גלבי" (לבי - בניב תימני צנעני) הוא רומן מרתק, כתוב בלשון קולחת ומפנה זרקור לנושא המוכר כ"ילדי תימן החטופים", נושא כאוב ביותר המטריד, מזה עשרות שנים, מאות אם לא אלפי משפחות שבורות לב,  שעלו מתימן לישראל בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. משפחות רבות נפלו קורבן לתופעה נפשעת, לפיה ילדים שנולדו להן או אושפזו בבתי-חולים לא שבו יותר למשפחותיהם ונעלמו בלי להשאיר עקבות.

עלילת הספר עוקבת אחר חייהן של שתי חברות, על רקע שנות השמונים בחיפה. זוהרה, ממוצא תימני, שאחותה התאומה נחטפה מהמשפחה בארץ בתחילת שנות החמישים ואדיבה, בת להורים ניצולי שואה, שאחיה נפל חלל במהלך שירותו בצבא. הסופרת מטיבה לתאר את מסע חייהן של זוהרה ואדיבה מאז ילדותן ועד לבגרותן. השתיים, שגדלו בשתי משפחות מוצא שונות, נושאות על גבן, כל אחת בנפרד, את הטראומות הקשות המלוות את בני הדור השני של העולים לארץ, מהמערב ומהמזרח, בשנים הראשונות של המדינה.

אדיבה גדלה במשפחה שהגיעה ארצה מאירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. הוריה גידלו את ילדיהם באווירה קשה שומרת סוד, והנחילו להם את מוראות השואה בדרך שהתאפיינה בחרדתיות יתר ובטקסים נוקשים וכפייתיים בחיי היומיום. ואולם, עם כל רצונה של אדיבה, בבואה לבנות משפחה משל עצמה, לא עלה בידה להשתחרר ממלכודת החרדות שליוו אותה בבית הוריה.

לעומתה, זוהרה גדלה במשפחה שהגיעה מתימן והתגוררה במעברה בשנים הראשונות לעלייתה לארץ. בשלב הזה, אחת מבנות המשפחה נלקחה ל"אישפוז בבית-חולים" ולא שבה עוד. מכאן ואילך, הקורא מלווה את המשפחה המתייסרת בשאלה הגדולה לאן נעלמה הילדה. מחד, בני המשפחה מאשימים זה את זה בנסיבות היעלמותה ומאידך, בניסיונם לאתרה, הם נתקלים בחומה בצורה של התחמקות, התעלמות וזלזול מצד המוסדות השונים. זוהרה, בבגרותה, כבת המשפחה וכעורכת דין, שמה לה למטרה לחתור ללא לאות לפתרון תעלומת היעלמותה של  אחותה ובכך להביא מעט מזור לנפשה הדוויה של אמה.

לכאורה, שני סיפורי החיים של זוהרה ואדיבה נראים כמתנהלים במקביל, אך הסופרת איריס אליה כהן מפגישה אותם בסוף מפתיע, שמפנה אצבע מאשימה ונותן תשובה אפשרית לשאלת האחריות להעלמות "ילדי-תימן".

באופן אישי, בחרתי לקרוא ולהקליט ספר זה כמחווה להורי, עליהם השלום, שנפלו קורבן שלוש פעמים למעשי פשע אלה. שלושה בנים נלקחו מהם, במרמה, ימים מספר אחרי לידתם, בלא הסבר מתקבל על הדעת. הורי נותרו עם פצע מדמם בלבם עד יום מותם.

למרות ועדות החקירה שהוקמו עם השנים, בארץ, רב הנסתר על הגלוי. ואולם עדיין נשמעים קולות רבים המטילים ספק באמיתות סיפור היעלמותם של ילדי תימן ורואים בו פרי דמיון של מוחם הקודח של בני העדה התימנית בארץ. לזכותה של איריס אליה כהן ייאמר שבספרה היא תורמת ולו במעט לשינוי התפיסה בציבוריות הישראלית ומחזקת את המסר שאכן היו דברים (קשים) מעולם.
 
שלכם,
מלכה מחפוד-דרחי
 
הספר "גלבי" מאת איריס אליה-כהן, זמין בפורמט mp3 קריינית מלכה מחפוד-דרחי, בפורמט ברייל ובאותיות גדולות. לחץ כאן למעבר לעמוד הכותר.

איריס אליה-כהן

היום, 8 במרס, חל יום האישה הבינלאומי, המוקדש לציון הישגיהן של נשים בתחומים שונים, לזכרן של אלו אשר לחמו בעבר למען השגת שיווין זכויות ולמען הנשים אשר נלחמות בהווה. ויויאן טוביאס, אישה, אמא ומנהלת מחלקת השאלה סניף נתניה, כותבת לכם בשם הנשים ששואפות להגיע רחוק, ללא כל מחסום מגדרי בדרכן.
 
"קומי אישה עורי: פעמוני התבונה נשמעים ברחבי תבל כולה, הכירי בזכויותייך"
 
משפט זה נכתב בשנת 1791 בזמן המהפכה הצרפתית, ע"י אולימפיה דה גוז', מחזאית ועיתונאית צרפתייה שחיברה עשרות מאמרים בעלי אופי פמיניסטי. דה גוז' ונשים רבות ברחבי העולם הקדישו ואף הקריבו את חייהן למען שוויון זכויות לנשים.
 
ב-8 במרס 1857 הפגינו בעיר ניו-יורק מאות פועלות במחאה על תנאי עבודתן ושכרן. כך הפך תאריך זה ליום בו נשים קוראות להשוואת זכויותיהן אל מול זכויות הגברים במדינתן, ובמקרים רבים מלוות את קריאתן בהפגנות מחאה. ב-1908 צעדו אלפי נשים ברחובות ניו-יורק בדרישה לשכר טוב יותר וזכות הצבעה. לא כולם יודעים, אבל זכות הבחירה למוסדות השלטון ניתנה לנשים בצרפת וביפן רק לאחר מלחמת העולם השנייה ואילו בשווייץ הנאורה, נשים זכו להשפיע רק בשנת 1971.
 
הספר "האפיפיורית יוהנה", הינו רומן היסטורי המתרחש בתקופת ימי הביניים, הינו סיפור מרתק על אישה שמרדה במוסכמות החברה למען מטרה, אותה רצתה להשיג. על פי מסורת ימי הביניים, יוהנה הייתה אישה שהתחזתה לגבר, והגיעה לתפקיד הרם ביותר בכנסייה- כס האפיפיורות ברומא.
 
האפיפיורית יוהנה הינו סיפור מרתק על חייה ודמותה במאה התשיעית לספירה, תקופה חשוכה בה מרבית האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב, לא כל שכן הנשים, שמעמדן היה נמוך ביותר. יוהנה למדה קרוא וכתוב בסתר, עזבה את בית אביה מחופשת לגבר והגיעה לאתונה, שם התפרסמה כאדם משכיל ומלומד. מאתונה היא עברה לרומא וטיפסה בדרגי הכנסייה עד למעמדה הרם ביותר.
 
ההיסטוריונים חלוקים בדעתם האם אכן הייתה קיימת האפיפיורית יוהנה. חלקם טוענים כי זו אגדה ואילו אחרים סבורים שהיא אכן הייתה קיימת. סיפורה של יוהנה רלוונטי עד היום שכן מסמל את דמות האשה שהאמינה ונלחמה על זכותה לשוויון הזדמנויות.
 
על מסעה של יוהנה, חייה ואהבותיה תוכלו לקרוא בספר "האפיפיורית יוהנה" אותו כתבה דונה וולפולק קרוס, מרצה לספרות אנגלית, שזהו ספרה הראשון.
 
שלכם,
ויויאן טוביאס
 
הספר "האפיפיורית יוהנה", מאת וולפולק קרוס דונה, זמין בפורמט mp3 קריינית חני שפירא. לחץ כאן למעבר לעמוד הכותר.  

דונה וולפולק קרוס

אוסקר ויילד אמר פעם, כי "מרבית  האנשים הם אנשים אחרים. מחשבותיהם הם הדעות של מישהו אחר, חייהם הם חיקוי, תשוקותיהם  - ציטוט." חג פורים הקרב אלינו, מאפשר לכולנו פעם בשנה, באופן לגיטימי, להיות  אנשים אחרים, להסיר מחיצות של מעמד ומגדר, לצאת משגרת היום יום, לשנות צורה  חיצונית באמצעות תחפושת ומסכה ולתת דרור לנפש.
 
אביגיל רז, מנהלת הרפרטואר וקריינים, לוקחת אותנו לוונציה שבאיטליה, שם חוגגים מידי שנה בקרנבל מסכות קצת אחר, ססגוני ומיוחד, ונזכרת בסופרת איטלקיה שכבר שנים חובשת מסכה משל עצמה- הסופרת הנפלאה אלנה פרנטה.
 
למעשה זהו שם העט של אותה אישה, שבמשך שנים הקפידה לשמור על זהותה האמיתית בסוד. 
כמעט מאז שהחלה לכתוב, ובוודאי מאז שהחלה להתפרסם בעולם, בתחילת שנות האלפיים, היה עניין זהותה של פרנטה לתעלומה שרבים ניסו לפצחה. לפני כשנתיים הגדיר "גרדיאן" הבריטי את שאלת זהותה העמומה כ"תעלומה הספרותית הגדולה ביותר כיום". ראיונות איתה התקיימו במייל בלבד ודרך גורם שלישי. תיאוריות שונות נקשרו בשאלת זהותה האמיתית.
 
רמזים לזהותה התגלו לכאורה בספריה, העוסקים תמיד בדמויות נשיות, ששורשיהן בדרך כלל בנאפולי שבדרום איטליה. 
"אהבה מטרידה", ספרה הראשון, עוסק ביחסיהן הקשים של בת ואמה, שטבעה ביום הולדתה הארבעים ומשהו. "ימי נטישה" שיצא אחריו, מספר בגוף ראשון את סיפורה של אישה שבעלה נטש אותה רגע אחרי ארוחת הערב בביתם, בעוד ילדיהם הקטנים משחקים בחדר השני. אבל דומה שלשיאה הספרותי הגיעה פרנטה עם רביעיית הרומנים הנפוליטניים שלה. בישראל כבר יצאו לאור הראשון- "החברה הגאונה" והמשכו- "הסיפור של שם המשפחה החדש" (בעולם פורסמו כבר כל הארבעה).
 
הרומנים מגוללים את חברותן של לנה ולילה מילדות ועד גיל 66. הן ילידות 1944, שתיהן גדלו באותה שכונה דלה ואלימה בנאפולי, ופרנטה מיטיבה ללכוד אותנו בקסמו של הקשר הייחודי בין שתי ילדות-נערות-נשים בהיקף ובעומק רגשי חסרי תקדים.
 
זהו סיפור אפי מרתק שמביא לידי ביטוי את היכולות שהופיעו כבר בספריה הקודמים: כתיבה נוקבת, חסרת רחמים על התמודדות של נשים עם תהפוכות החיים, עם הסביבה ועם עצמן. זה נשמע בנאלי, אבל אין שום דבר בנאלי בכתיבתה של פרנטה. דווקא היא, שעוטה על עצמה מסכה, מקלפת מהדמויות בספריה מסכה אחר מסכה, עד שנותרת הנפש החשופה, היצרים האנושיים החבויים והאמיתיים ביותר ולא פעם במהלך הקריאה אני נעצרת משתוממת לנוכח הדיוק שבתיאור הלכי הנפש. ההבנה העמוקה שלה בתהליכים רגשיים גורמת לי למלמל לעצמי כל מספר עמודים: "אה, זה ככה בדיוק גם אצלי..". הכתיבה ריאליסטית, מפורטת, מרתקת. פרנטה מלווה את החברות במסע החיים שלהן- ילדות, לימודים, חברויות, אהבות, תשוקות, נישואין, אימהות, הגשמה והתפכחות.
 
וספויילר לסיום- לא , לא אפגום בהנאתכם בחשיפת פרטים מעלילות הספרים, אלא בעניין זהותה העלומה של פרנטה- ממש בחדשים האחרונים חשף תחקיר עיתונאי כי  מדובר למעשה בעורכת והמתרגמת אניטה ראג'ה, רעייתו של הסופר דומיניקו סטרנונה, העוסקת בתרגום מגרמנית לאיטלקית להוצאת הספרים אדיציוני אִי/או האיטלקית, שבה גם מתפרסמים ספריה של פרנטה.

רגע לאחר החשיפה, כבר עלו טענות הנגד. "זהותו האמיתית ביותר של סופר מתגלה בספרים שהוא כותב", נטען. סופרת רבי המכר הבריטית, ג'וג'ו מויס, כתבה "אולי יש לאלנה פרנטה סיבות לכתוב בפסבדונים. אין לנו זכות 'להכיר' אותה".
ואולי באמת אין צורך בקריעת המסכה מעל פניה של מחברת הספרים הללו, אבל אל תחמיצו את החוויה שבקריאת ספריה בכלל, והרביעייה הנפוליטנית בפרט (וחכו בסבלנות, כמוני, ליציאת הספרים השלישי והרביעי בסדרה).
 
חג פורים שמח וקריאה מהנה,
אביגיל רז
 
למעבר לעמוד תוצאות חיפוש של המחברת  אלנה פרנטה לחצו כאן

אלנה פרנטה

"האהבה היא כעשן העשוי מאדים של אנחות. כאשר טהורה היא, האש מפעפעת בעיני האוהבים. כאשר כעוסה היא, הים מוזן מדמעות האוהבים. ומה היא עוד? הטירוף הכי מוסתר, מרירות חונקת ומתיקות שנשמרת". מתוך "רומיאו ויוליה", וויליאם שייקספיר. 
 
היום, ה-14 לפברואר, מציינים ברחבי העולם את יום ולנטיין, הלוא הוא חג האהבה. אמנם בישראל יום האהבה הרשמי נחוג בט"ו באב, אך רומנטיקנים שכמונו לא יכולים שלא לנצל הזדמנות זו, ומוכרחים לחגוג אותו פעמיים...  
 
לכבוד יום האהבה, קטיה גרויסמן, ספרנית בספריה, ממליצה לכם על רומן אימיילים עכשווי - "טוב נגד רוח הצפון", ספרו רב המכר של דניאל גלטאואר. סיפור אהבה כובש שמעיד כי גם בעידן התקשורת אפשר להתאהב בזכות המילה הכתובה.
 
גלטאואר, עיתונאי אוסטרי שנולד בווינה בשנת 1960, נהג בצעירותו לחבר שירי אהבה. כשהחל ללמוד באוניברסיטה, בחר דווקא בחינוך ואמנות, והכתיבה נשארה רק כתחביב. מהר מאוד הבין גלטאואר שברצונו לכתוב לקהל הרחב, ולאחר שכתב מספר שנים בעיתונים אוסטריים, החל לכתוב רומנים. 
 
העלילה של הספר מתמקדת בהתכתבות באינטרנט בין שני אנשים, גבר ואישה, אמי וליאו. בעקבות טעות בכתובת הדואר האלקטרוני, בניסיון לבטל מנוי למגזין, מגיעה אמי רוטנר לתיבתו של ליאו לייקה, וכך, בדרך מקרית לגמרי מתפתחת בין השניים מערכת יחסים וירטואלית, במהלכה נקלעים השניים לסערת רגשות. אמי וליאו ממשיכים להתכתב וכל הזמן מתלבטים בשאלה, האם להיפגש? או שאולי, דווקא המפגש יביא לסוף היחסים ביניהם.
 
הספר כל כך ריתק אותי שקראתי אותו ביום אחד. הסתקרנתי מדרך כתיבה יוצאת דופן, שנראתה לי מיוחדת ולא רגילה, ואכן לא התאכזבתי! גיליתי ספר נפלא, קל לקריאה, המאפשר לצלול לתוך החיים של זוג אנשים המחפשים אהבה בעולם המודרני של מידע וטכנולוגיה. 
 
אחת מאגדות חג ולנטיין, מספרת על דמותו של חייל נוצרי שנידון למוות בגלל דתו, ולפני מותו כתב מכתב אהבה לאהובתו ועל המכתב חתם "מוולנטיין שלך", ביטוי בו נוהגים להשתמש עד היום. אז בין אם תבחרו לשלוח מכתב או אימייל, העיקר שלא תשכחו לומר לאנשים היקרים לכם כמה מילות אהבה. 
 
אני מאחלת לכל קוראי הספריה חג אהבה מיוחד והכי חשוב להיות אוהבים ונאהבים. 
שלכם,
קטיה גרויסמן.
 
הספר  "טוב נגד רוח הצפון", מאת דניאל גלטאואר, זמין לקוראי הספריה בפורמט mp3, קריינית דנה ארניה. לחץ כאן לעמוד הכותר.

דניאל גלטאואר

היום, ה-9 בפברואר, הוא יום הפסקת הבריונות. דינה ריפמן, מנהלת הקטלוג, קריינית וספרנית וותיקה, חוזרת שנים אחורה לספר מלא זעזוע וחמלה, שהשאיר עליה חותם משמעותי, וקוראת לכולנו לגלות קצת יותר סבלנות כלפי האחר. 

"כל ילד שני בישראל הוא קורבן לבריונות ברשתות החברתיות וכ-70% מהילדים סבלו מבריונות בבית הספר. אחד מכל ארבעה ילדים הותקף באופן פיזי במהלך שנת הלימודים – בין אם הוכה, נדחף או נצבט. כל ילד חמישי היה קורבן לאיומים ו-15% מהילדים אף דיווחו כי ציוו עליהם לעשות דברים בניגוד לרצונם. 37% מהילדים סבלו מקללות או מכינויי גנאי במהלך השנה וכל ילד רביעי היה קורבן ללעג או השפלה." כך עולה ממחקר שפורסם במאי 2015 ע"י המחלקה למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית כנרת. (מתוך כתבה בוואלה, 13 במאי 2015).

הספר "עץ הערבה" מאת סלבי יוברט הבן, לוקח אותנו אל החיים בחצר האחורית של ארצות הברית, ומציב מראה שבורה מול החיים בברונקס דרך סיפורו של בובי, נער שחור, החי עם אימו ושני אחיו בדירה שכורה בבניין שורץ חולדות. חבורת נערים היספנים תוקפת אותו ואת חברתו מריה הפורטוריקנית על רקע שנאה גזעית. שניהם נפגעים קשות, בובי נמלט ונאסף על ידי מוישה, קשיש ניצול שואה המטפל בו ומנסה להשפיע עליו להימנע ממעשה נקמה.

לכאורה סיפור פשוט, אך למעשה סיפור מצמית לב והופך קרביים. למרות שעברו שנים מאז הקלטתו (בשנת 2003), עדיין אני חשה את רגעי הזעזוע והחמלה לאורך כל הדרך בה אנו מלווים את מריה ומשפחתה המתמודדת עם פציעתה, את בובי המתאושש ומתמודד עם רגש הנקמה העז המחלחל בו ומוביל אותו ברגשותיו ובמעשיו, ובעיקר, לפחות מבחינתי, דמותו המיוחדת של מוישה הנותן את כל כולו בטיפול בבובי ובניסיונות להניא אותו ממעשה נקמה. כל זאת בד בבד עם היחסים המיוחדים הנרקמים בינו לבין בובי, סיפור החיים המדהים שלו והדרך שעשה משנאה שהחזיקה אותו בחיים עד קבלה והבנה ש"כבוד לחיי אדם הוא כבוד לרוח הנצחית של החיים".

בארץ ובעולם, ברחוב, בחוף הים, בתור בבנק, במגרש הכדורגל, בבית הספר, בבית ובחצר הבית - לא עובר יום בו אין אנו נחשפים, אם על בשרנו או דרך פרסומים בתקשורת, למעשה בריונות זה או אחר שתוצאותיו, לעיתים, הרות אסון עד כדי רצח. אז בואו כולנו נקדיש תשומת לב לתופעת הבריונות לפחות היום, כל אחד בסביבתו הוא, וננסה למגר אותה.

הספר "עץ הערבה" מאת  סלבי יוברט הבן, זמין בפורמט mp3, קריינית דינה ריפמן. לעמוד הכותר לחץ כאן.  

סלבי יוברט הבן

אהבה ראשונה עוצמתית היא אחד הדברים הרומנטיים שיש. לעתים, היא כמו אי של שפיות כשהכל כואב ואכזרי מסביב. לרגל יום השואה הבינלאומי שחל מחר, 27 בינואר, הקריינית תרצה ארבל לוקחת אותנו לסיפור על אהבה אבודה, שהתחיל בפראג שלפני המלחמה, והסתיים לו אי שם, בארצות הברית.
 
לקחתי ליד את הספר "אהבה אבודה" אחרי שראיתי את שמה של הסופרת, אליסון ריצ'מן, ונוכחתי לדעת שהקלטתי את ספרה "גן המכתבים", שאותו אהבתי.  בשני הספרים הרקע הוא מלחמת העולם השנייה. בשניהם נרקמים סיפורים רומנטיים עם לא מעט קשיים ומכשולים. בשניהם יש לזיכרונות מקום מרכזי בהתפתחות העלילה, ובשניהם פגשתי דמות נשית חזקה, לא מוותרת ומרשימה.
 
הספר "אהבה אבודה" מחבר בין חיים נוחים ושלווים בפראג שלפני המלחמה, לבין החוויות הקשות של שנות המלחמה, כשהחוט המקשר הוא סיפור של אהבה ראשונה. ניגשתי לקריאת הספר בסקרנות רבה. 
 
הספר מביא את סיפור אהבתם הראשונה והעוצמתית של לנקה ויוזף, שנרקם ערב פרוץ המלחמה בפראג, צ'כוסלובקיה, כשהיהודים עדיין חיו חיים מוגנים ותרבותיים, ויכלו ללמוד, ליהנות ולרקום תכניות לעתיד. לנקה נרשמת לאקדמיה לאמנות, ויוזף מתחיל ללמוד רפואה. פלישת הנאצים לצ'כיה מכריחה את הזוג שהתאחד להיפרד. לנקה, שהנאמנות למשפחתה היא ערך עליון בעבורה, מגיעה יחד איתה למחנה טרזין. יוזף מגיע בסופו של דבר לאמריקה, ומידע שגוי גורם לכל אחד מהם להאמין שהאחר מת. 
 
בעוד לנקה מתאבלת בפראג על מותו של יוזף, ועל אובדן תינוקה, ורק כישרון הציור שלה מעניק לה מעט נחמה, יוזף , שהפך לרופא, אחרי חיפוש ארוך אחר לנקה וקבלת המידע השגוי על אובדן המשפחה במחנה  ריכוז, קושר באמריקה את חייו עם אישה חדשה, פליטת מחנה ריכוז. שניהם, שתי נשמות עקורות ואבודות, נאחזים זה בזו, ובונים חיים משותפים ופרקטיים אך נטולי תשוקה ורומנטיקה.  יוזף לא חדל לחשוב על לנקה, לאהוב אותה, ולדמיין בפרטי פרטים איך היו חייו יכולים להיראות לצידה.
 
בניגוד לאושוויץ, טרזין לא כללה ארובות מעשנות וערימות אפר. היא נראתה  כעיירה קטנה, אבל חסומה לבריחה. היהודים, שחלקם שילמו הון תמורת הבטחה לשכון במקום  בטוח עד תום המלחמה, ירדו מהרכבות והוכנסו לביתנים קטנים, מצחינים, עם דרגשי שינה  צפופים, בקור חורפי עז, כשהאוכל הוא מרק דליל ופרוסות לחם עשויות מסיבי עץ. הצפיפות,  הרעב, המחלות וסערות הנפש הולידו מריבות ותסכולים קשים, אבל אנשים ניסו לשמור בכל  מחיר על צלם אנוש, לטפח במידת האפשר את הילדים, שהציגו את האופרה  "ברונדיבר" עם התפאורה של צוות האומנות. גם רומנים פרחו בתנאים לגמרי  בלתי אפשריים. העובדה שטרזין הוקמה בתור "גטו לדוגמה", עזרה לשמור על  תחושה של חברה יהודית, שכן הייתה בה מועצת זקנים שניהלה את חיי המחנה, ארגנה את  חלוקת העבודה, הקצבות המים והחשמל, המרפאה, אבל גם קבעה את מספר המשולחים  בטרנספורטים למזרח (להשמדה).
 
פרק מספר 50 מביא את הסיפור הידוע על ביקור משלחת של הצלב האדום בטרזין, כמובן בלוויית קצינים גרמנים, במטרה להוכיח לעולם ששוכני המחנות חיים בתנאים טובים. למשך שבוע הפך המחנה למקום נופש ממש, תזמורת ניגנה מוצרט, אוכל טרי הוצג, כולם קיבלו בגדים חדשים והילדים הציגו את ברונדיבר. אפילו משחק כדורגל רועש התקיים. בתום השבוע הכול כמובן נעלם. 
 
ההשכלה האמנותית של לנקה וכשרון הציור שלה אפשרו לה להיכנס לסדנת האמנות, שבה הוכנו עבודות ציור ואמייל צבעוניים, שנמכרו בחוץ בכסף רב על ידי הגרמנים או ניתנו כמתנות לאנשי האס.אס. בהמשך צורפה לנקה לצוות טכני מובחר, שהכין עבור הגרמנים גם תכניות הרחבה לטרזין. החיבור לציור, לצבעים ולריחות שלהם, וההיכרויות החדשות, יוצרים מפלט משכך ומחזק עבור
לנקה, שתומכת בבני משפחתה, עוזרת לחברות, יוצרת קשר מכמיר לב עם הנס, ילד קטןמקסים, ואף מצטרפת לפעילות מחתרתית ומסוכנת בקרב הציירים, שמבריחה החוצה לעולםמידע, בצורת ציורים ואיורים חבויים, על מה שבאמת שקורה בטרזין.
 
מטרזין עובר הסיפור למחנה הנורא אושוויץ, ולשני מחנות קטנים נוספים, עד לשחרור בידי האמריקאים. לנקה פוגשת את בעלה השני ועוברת אתו לאמריקה. שם, אחרי המון שנים, מגיע הסיפור לסוף המיוחל. 
 
"אהבה אבודה" כתוב בצורה ידידותית מאוד, עם פרקים קצרים, שבהם האוהב והאוהבת מתארים, לסירוגין, את כל מה שחוו לאורך השנים, החל מהזמן ששהו יחד בפראג, והמשך בשנים שהפרידו ביניהם, ועד לסוף המפתיע. 
 
שלכם,
תרצה ארבל
&nbs

אליסון ריצ'מן

ב- 10 בינואר 2016, יומיים לאחר צאת האלבום "Blackstar", נפטר בואי בביתו לאחר מאבק של כ-18 חודשים במחלת סרטן הכבד. 

לרגל שנה למותו, אמיר אשר, קריין מתנדב בספריה, איש רדיו, די. ג'יי ומרצה, מביא לכם את אהבתו לבואי האדם והזמר, ומזמין אתכם לקרוא את הספר "דיוויד בואי: ביוגרפיה", מאת מארק ספיץ. 

הייתי בן 13 כשיצא השיר "Let's Dance" של דיוויד בואי. מייקל ג'קסון כיכב אז במצעדים עם "Beat it", יוריתמיקס ו-Tears for Fears היו בדרך למעלה, Madanes, בדרך למטה. זו הייתה תקופה צבעונית, צבועה בצבעי פסטל ופסים אלכסוניים. אלגנטית, אופנתית, מעוצבת ומופקת עד אחרון הפרטים ובואי, עם בלוריתו הצבועה בלונד, המקובעת בלפחות שני מיכלי תרסיס ספריי לשיער, השתלב בה מצוין. 

ההתכתבות של "Let's Dance" עם "Twist and shout" של הביטלס, בארבעת הצלילים שפותחים את השיר, כלי ההקשה הקטנים דמויי הקסטנייטות שמהדהדים רק באוזן ימין, הבס הגרובי להגריב והקול שלו, חזק ומהדהד, עם פה חצי סגור, מאיים בחושניות כשהוא שר "Put on your red shoes and dance the blues", הלחן המדבק, כולם עזרו לשלב את הלהיט במיקסטייפים שהכנתי לעצמי, מנסה להתחמק מדברי הקישור של שוש עטרי, אחד הפתחים הבודדים שהיו לנו אל המסיבה הצבעונית הגדולה שנערכה אז בעולם המערבי.

דיוויד בואי הוא הזמר האהוב עלי ביותר בעולם ובכל הזמנים. זה לא בגלל הקול שלו - העשיר, הרחב והאקספרסיבי: קול הבס של ניק קייב מרגש אותי יותר. לא בגלל הטקסטים שלו, שלרוב נשארים בידי סתומים: אני מעדיף את השירה הישירה של לאונרד כהן למשל. זה בגלל הגיוון. בגלל שלכל מצב רוח שאהיה בו כמעט תמיד יהיה לבואי שיר נהדר שיישקף אותי, שיעזור לי לנסח את הדברים שמעבר למילים, ואין זה פלא – עם קריירה שמתפרשת על פני חמישה עשורים, עם 27 אלבומים (רשמיים. חפשו את ""Leon Suites –אלבום לא רשמי ואחד הטובים שלו בעיני), שינויי סגנון כדבר שבשגרה ואיכות בלתי מתפשרת כנר לרגליו, רק מתבקש שזה יהיה המצב.

אני שמח וגאה להגיש לכם את המהדורה הקולית שלי לביוגרפיה של מארק ספיץ אודות בואי – היחידה שתורגמה עד כה לעברית. היא מיטיבה לסקור את פעילותו של בואי מילדותו הכמעט שגרתית בברומלי, עבור בצמרת הפופ המיינסטרימי, אחרי שניסח מחדש את עולמות המוסיקה, התרבות והאופנה וכלה בשתיקה הארוכה והפרטית שבאה לאחר שרשרת האירועים הבריאותיים המצערים שפקדה אותו בשנות האלפיים. הביוגרפיה פורסמה ב 2009, כך שהיא מסתיימת בטון ספק מסכם ספק תוהה אם באמת מדובר בסוף, לפני ""The Next Day, ו " Blackstar" - שני האחרונים שלו.

תמצאו כאן גם פרקים אישיים מאד של ספיץ על עצמו – בכדי להפריד את ספיץ הדוקומנטריסט מספיץ המעריץ, הכותב היה מוכרח לתת גם לשני מקום. מקום שאפשר למצוא בתתי פרקים שמופיעים בסיומם של חלק מהפרקים הרגילים. 

בנוסף, הספר ייתן לכם קרקע רחבה להבנת הרקע שבו יצר בואי, ללמדנו מתי הוא הוביל את העולם בטריטוריות לא מוכרות ומתי הלך בעקבות סימוניהם של אחרים. וחשוב מכל – יאפשר לכם להכיר מעט מדיווי ג'ונס, הוא דיוויד בואי הפרטי: איש הספר, הצייר, הסקרן האינסופי, האב המסור והאמן האמיתי, זה שמתעקש לחשוב מחוץ לקופסא ("אם אתה הולך על קרקע לא בטוחה שיצירה שלך, סימן שמשהו לא בסדר" הוא אמר באחד הראיונות המאוחרים שלו).
כולי תקווה שתיהנו מהספר ושתזכו לחוות ולו חלק מהאהבה שאני רוכש לאיש ולאמן הטוטלי החשוב כל כך שהוא היה ויהיה תמיד.

קריאה נעימה
אמיר אשר

הספר "דיוויד בואי: ביוגרפיה", מאת מארק ספיץ, קריין אמיר אשר, זמין בפורמט mp3 – לחץ כאן לעמוד הכותר

מארק ספיץ

הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו בגיל 90, ביום שלישי האחרון, ה13 בדצמבר 2016, כשבני משפחתו לצידו. דינה ריפמן, מנהלת הקטלוג וקריינית וותיקה, מקדישה לו מילים אחרונות, ומשרטטת קווים לדמותו. 
 
ברטוב נולד בפתח-תקוה, בשנת 1926, בשם חנוך הלפגוט להורים שעלו מפולין. למד בבית ספר דתי ובגימנסיה בעיר הולדתו, הצטרף לגדוד הארץ ישראלי שבצבא הבריטי, לחם בשורות הבריגדה, במלחמת העצמאות התגייס ל"הגנה". אחר קום המדינה למד היסטוריה באוניברסיטה העברית והתיישב עם אשתו בקיבוץ עין החורש. כאשר עבר לתל-אביב בשנת 1956 עברת את שמו שהורכב מראשי התיבות של שמו של אבי סבו, בני רבי טוביה בר. 
 
כבר כילד החל לכתוב, אך הפעם הראשונה שפרסם מפרי עטו הייתה כנער בן 17 בכתב העת "הגלגל". מאז, במהלך חייו, כתב ספרים רבים וזכה בזכותם בפרסים רבים, ובשנת 2010 אף זכה בפרס ישראל. 
 
חברי הועדה ציינו בנימוקיהם כי ברטוב הוא "מבכירי הסופרים הישראלים, המייצג את המיטב שבספרות הדור שבתוכו צמח. במהלך שישה עשורים של כתיבה, יצר שפע של סיפורים, רומנים, מחזות, ביוגרפיה ומסות ובכל סוגי כתיבתו ליווה את התהליכים המרכזיים שעברו על הארץ ויושביה במאה ה-20, תוך מתן דגש למעשה הציוני". 
 
בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ, עם זכייתו, נכתב שברטוב לא זכה לאותה הערכה שזכו לה סופרים בני דורו, שברטוב הסביר זאת בכך שמעולם לא קידם את עצמו ושתשובה לכך אפשר למצוא בהסבר אחר שנתן על עצמו ועל חוסר הזדהותו עם "יפי הבלורית והתואר": "פתח תקוה הייתה מלאה ז'לובים ושחקני כדורגל עם שרירים שלא פתחו בחייהם ספר. לא הייתי שייך למיתוס של הצבר המיתולוגי, שנוצר למעשה על- ידי אחרים. משה דיין מעולם לא היה גיבור שלי...אני לא הצבר המיתולוגי, אני הצבר האמיתי". 
 
ואכן, ברטוב לא ייצג את האידיאולוגיה הצברית והביא את תפיסת עולמו בספרו "פצעי בגרות" (הוקלט בספריה בקריינות אבי שחרון), שבו הוא מתאר בחור צעיר, נמרץ ואידיאליסט המרגיש שהוא שווה יותר בצבריותו מאלה שעלו ארצה, הוא בז ליהודי הגולה ומתבייש באביו, אך עובר תהליך ככל שהרומן  מתפתח. בעיית השורשים העמוקים מופיעה גם בספרו "של מי אתה ילד", שהוקלט בספריה בקריינות ריקי דסקל, ותשוב ותופיע בצורה זו או אחרת בכל ספריו. כתיבתו נעה תמיד בין האישי והאנושי להיסטורי, גיבוריו המתעמתים עם זהותם כצברים, שנכפתה עליהם, אינם הרואיים אלא אנושיים. 
 
ברטוב הקדיש את חייו לעבודה ספרותית ועיתונאית. רבים מספריו התקבלו באהבה למרות שתמיד הפגין עמדות שונות, עצמאיות. ומהי הערכה לסופר אם לא קריאה בספריו? 
 
בספריה הוקלטו 17 מספריו – מתוכם 12 זמינים לקוראים. הספר "מחוץ לאופק מעבר לרחוב" הופק גם בברייל.  למעבר לעמוד תוצאות חיפוש המציג את ספריו של הסופר - לחצו כאן.  

חנוך ברטוב

דנה ארניה, קריינית בספריה, ישראלית בעלת זיקה לעם הקובני, מזמינה אתכם לקרוא את הספר "פידל – אוטוביוגרפיה". לרגל מותו של פידל קסטרו, שליטה הרם של קובה, מדינת הסלסה והסיגרים, מבקשת דנה להכיר לכם את דמותו האותנטית של פידל ("הנאמן") שהייתה שונה מאוד מהתדמית שנבנתה לו בעולם המערבי, ולשפוך אור על חידות רבות שנסבו סביב אישיותו ומנהיגותו.  

בשבת ה- 25 בנובמבר 2016, נפרד העולם מפידל קסטרו, יליד 13 באוגוסט 1926 – והוא בן 90. כמי שנחשב למהפכן הגדול של המאה ה-20 ולמנהיגה של קובה במשך חמישה עשורים עד לשנת 2008, החזיק קסטרו בתואר של ראש המדינה הוותיק ביותר בעולם. 

על רקע יחסים בעייתיים בין מדינתו הסוציאליסטית (לאחר המהפכה) לבין ארה"ב הקפיטליסטית – שליטתה של קובה, בעבר – התמודד קסטרו מול עשרה מנשיאי ארה"ב, מאייזנהאואר ועד בוש הבן, עד שמצבו הרפואי לא איפשר לו להמשיך לשלוט עוד, והוא העביר את השרביט לידי ראול, אחיו הצעיר. פידל הורה בצוואתו שלא יקימו לו קבר, אלא ישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו בים. כמו כן אסר את הנצחתו – אם באמצעות גלעד או יד זיכרון ואם בקריאת רחובות, פארקים, ספריות או כל אתר ציבורי אחר על שמו. 

העם הקובני, בתקופתו של קסטרו, הוא עם של אנשים צנועים מאוד, המסתפקים במועט, אך אלה אנשים שמחים וחמים מאוד באופיים, שמרבים לשיר ולרקוד ולשמור על אופטימיות. ומי שזוכר את הסרט "בואנה ויסטה סוסיאל קלאב" –  יכול בהחלט להתרשם מכך.

פלח גדול מהאוכלוסייה מאריך ימים עד גיל 90 ואף 100, עם או בלי סיגר קובני בפיו, והיינו יכולים ללמוד מידה של צניעות מבני העם הזה! על אף הדלות הכלכלית של מרבית התושבים, רמת החינוך והבריאות בקובה הקסטרואית היא מושא לגאווה, הרפואה בקובה היא שם דבר – תושבי מדינות חוץ מגיעים להתרפא בה, והכול בחסות המדינה. כדורגלן-העל דיאגו ארמנדו מארדונה, עבר בקובה טיפול גמילה מסמים וכך הפך לחברו הטוב של פידל ואף הספיד אותו בכאב רב במותו.

ארה"ב הטילה על קובה אמברגו בן עשרות שנים. קסטרו צוטט, בזמנו, כמי שאמר: "רק אם יקום נשיא שחור לארה"ב – יוסר האמברגו הכלכלי מעל קובה!" והוא לא ידע עד כמה יחזה את המציאות, שהרי בקדנציה של הנשיא אובמה אכן קרה הדבר. (עד היום לא ברור אם פידל אמר מה שאמר בהשראת נבואה או כאומר: "כשיצמחו לי שערות על כף היד... יהיה נשיא שחור מכהן בארה"ב!") בכל אופן, ההיסטוריה זיכתה אותו לראות את היום הגדול הזה בתולדות קובה.

הספר "פידל – אוטוביוגרפיה", מאת פידל קסטרו והעיתונאי הספרדי איגנסיו רמונט הגיע לספריה ב-2008, יחד איתי בערך... בהיותי בת ליוצא קובה, השולטת בשפה הספרדית ומתעניינת מאוד במדינת המוצא של אבי, שכישראלים, לא יכולנו לבקר בה באותן השנים, סיקרן אותי מאוד לקרוא את האוטוביוגרפיה של האיש המרתק הזה, שדמותו מטילת-המורא ניבטה מכריכתו, סיגר קובני דלוק תחוב בפיו... 

הספר פותר חידות רבות שסקרנו את העולם כולו - מדוע כונה קסטרו בילדותו "היהודי"? כיצד הצליח לתפוס את השלטון בקובה? האם היה רודן מרושע שרמס את זכויות בני עמו או שפשוט נפל קורבן לתעמולה אמריקנית עוינת? מה היה סוד הישרדותו בצמרת יובל שנים וכיצד ניצל מעשרות ניסיונות התנקשות של האמריקנים בו? איך התנהל במשבר הטילים שהתרחש בין ארצות הברית לברית המועצות בשנות ה-60 ובמהלך הפלישה האמריקנית למפרץ החזירים, מה החליט לעשות עם התמוטטותה של ברית המועצות ועוד ועוד. 

חששתי להתמודד איתו בתחילת דרכי בספריה לעיוורים – שכן מדובר בספר עיוני תובעני, שהחזיק יותר מ-400 עמודים אך החלטתי להתמודד עם האתגר ובהחלט לא הצטערתי על כך. 

משפחתו של אבי חוותה קובה אחרת. זו שלפני המהפכה של קסטרו הייתה מדינה שסועה בעלת פערים עצומים בין המוני עניים מרודים לבין שכבה של עשירים מופלגים ושחיתות רבה. המשפחה עלתה לישראל במחצית הראשונה של שנות ה-30 של המאה ה-20, יותר מעשרים שנה לפני עלותו של קסטרו לשלטון בקובה. סבי, מואיס (משה) ארניה היה צורף זהב בהוואנה, בירת קובה, בשנות ה-20. הוא היה אדם אמיד, אהוב ומוערך והיו לו לקוחות רבים ונאמנים מקרב תושבי העיר, רובם לא-יהודים. הוא וסבתי הביאו לעולם 5 ילדים.  

בבית-המידות שלהם בהוואנה גידלו סבתי וסבי את הילדים בעזרת מטפלות ועוזרות-בית מג'מייקה (ה"פיליפיניות" של היום...) ואפשר לומר שהם ישבו על סיר הבשר. עם זאת, סבי, ששמר על יהדותו והיה ציוני בנשמתו, שאף כל השנים לעלות לארץ ישראל. סבתי, שהייתה עקרת בית וחילונית גמורה, אגב, תהתה כיצד תסתדר עם גי

פידל קסטרו ואיגנסיו רמונט

המשוררת ריקי דסקל, נפרדת בצער רב מלאונרד כהן, אחד היוצרים המופלאים בדורנו. 
 
כשהקשבתי אי שם בשנות ה-70 בדירת הסטודנטים שלי בין חיפה לתל אביב לתקליט של לאונרד כהן, שעל עטיפתו פניו הרציניים במין צבע חום דהוי, עם המבט היחף, הישיר והאף היהודי, שר על סוזאן החצי משוגעת הלוקחת אותו לביתה ליד הנהר ומאכילה אותו תה ותפוזים שהגיעו כל הדרך מסין, חשבתי שגם אני בדרך להפוך לחצי משוגעת מרוב יופי... מאז שמעתי את השיר הזה מאות פעמים וחשבתי אז שרק אני, ואולי עוד מישהו בכל העולם כל כך אוהבת אותו, ובכן הסתבר לי שלא...
 
מיליונים ברחבי העולם מתאבלים על האמן הענק הזה שגם בגיל 82 היה לו חיוך ביישני של נער בן 15.
 
לאונרד כהן היה משורר שכתב משפטי זהב, פיוט ופלדה.
 
לפני מספר שנים הייתי בהופעה שלו באצטדיון רמת גן. באוויר, חשמל של בית כנסת בימים הנוראים ואלפי מתפללים, וכשהכהן הגדול ברך את ברכת הכהנים בעברית מושלמת והניף את כפות ידיו עם החזקת האצבעות האופיינית, אפשר היה לשמוע מלאכים מעופפים מעל ראשי הקהל.
 
לפני כשלוש שנים לגמרי במקרה, הזדמן לי להיות תיירת בברגן, נורבגיה. והנה אנו רואים מודעות על הופעה של כהן בדיוק בשבוע שהגענו לשם... אמרנו בתמימותנו שננסה לרכוש כרטיסים. למרבה התדהמה השגנו בלי בעיה, וכשהגענו למקום תחת כיפת השמיים, הבנו גם למה. אלפי אנשים הצטופפו שם, כולם בעמידה... 4 שעות תמימות עמדנו על רגלינו צפופים בקרב אלפי נורבגים ששרו יחד איתו את כל מילות שיריו. חוויה עוצמתית בלתי נשכחת.
 
לאונרד כהן נהג בהופעותיו, איש בן כמעט 80, להודות לקהל היוצא מכליו בצורה מדהימה – הוא היה כורע בסוף כל שיר על ברכיו, מרכין את ראשו וקם ממצב של כריעה לעמידה ללא שום עזרה ובקלות, ובסוף המופע דילג בריצה קלה לאחורי הבמה כדי לשוב להדרן ועוד הדרן.
 
אפשר היה להתרשם מכושרו הגופני, מגופו הדק והגמיש מלבושו – תמיד בחליפה מושלמת, עניבה ומגבעת פדורה שהיה מסיר מראשו כמו ג'נטלמן מן הסוג הישן...
 
אז הבנתי באופן סופי שכנראה לא רק אני הקשבתי אי שם אז בשנות השבעים בדירת הסטודנטים שלי ולא הפסקתי מאז.
את ליאונרד ליוותה קבוצה של נגנים מופלאים שתרמו להופעה אוירה של קדושה והוא היטיב אף לבחור את זמרות הליווי שלו, לכולן קולות לא פחות ממרטיטים. השילוב של קול הבס הסדוק והחושני שלו יחד עם הקולות הנשיים הצלולים והמוסיקה החודרת ללב, היו תפילה זכה לאל המסתתר. 
 
היה לי העונג להקליט בספריה את הביוגרפיה המרתקת והמקיפה שכתבה העיתונאית האנגליה סילבי סימונס עליו, ושם עולה דמותו המורכבת מאד של האיש... אבל האנושית ומלאת החמלה.
 
בשירו "אמן" כותב כהן על עולם שבו:
the filth of the butcher 
Is washed in the blood of the lamb 
לך לשלום ליאונרד כהן לעולם שכולו יותר טוב. 
עזבו הכל ולכו להקשיב לכהן הגדול של הרוח האנושית... Leonard Cohen - You Want It Darker
 
מנויי הספריה מוזמנים להאזין לספר "החיים של ליאונרד כהן" מאת סילבי סימונס, קריינית ריקי דסקל בלינק הבא. 
"לספר הכמיהה", מאת לאונרד כהן, קריין אבי שחרון לחצו כאן. 
לספר "משירי לאונרד כהן", מאת לאונרד כהן, קריין דן כנר לחצו כאן. 
 

לאונרד כהן

"אין אני לומד על מנת להרחיב את דעתי או להחכים ולידע את מעשי השם, אלא כאדם שמהלך בדרך והחמה קופחת על ראשו ואבנים מנגפות את רגליו והאבק מסמא את עיניו וכל גופו עייף, רואה סוכה ובא ונכנס לשם, ואין חמה קופחת על ראשו ואין אבנים מנגפות את רגליו ואין אבק מסמא את עיניו. ומתוך שהוא עייף מבקש לפוש ואינו נותן דעתו על כלום. לאחר שחזרה נפשו עליו נותן דעתו על הסוכה ועל כליה. ואם אינו כפוי טובה נותן שבח והודיה למי שעשה לו סוכה והכין בה כל צרכיו." 
(מתוך "אורח נטה ללון" מאת ש"י עגנון).
 
דינה ריפמן, מנהלת קטלוג וקריינים, ממלאת את סוכתנו ביצירתיות רבה, במילים ובתרבות, ומזמינה אתכם לארח אורחים מעניינים. כמו כן, אנחנו שמחים להזמינכם ליהנות ממבחר כתבות של מוסף סוכות, שפורסמו בעיתון ידיעות אחרונות ושהונגשו בשיתוף פעולה בין הספריה שלנו, המרכז לעיוור בישראל וידיעות אחרונות. לחצו כאן למעבר לכתבות. 
 
הקמנו סוכה, שמנו סכך, קישטנו, הדלקנו אורות צבעוניים ו...הסוכה מוכנה. נותר רק לחכות לאושפיזין – לאורחים, שנארח בשמחה בסוכתנו. הספריה, אמנם, סגורה במהלך כל חג הסוכות, אך אנו מזמינים אתכם, קוראים יקרים, להתארח בסוכת הספרות והתרבות שלנו, בה כל אורח "נוטה ללון", ולארח בסוכתכם אושפיזין של יוצרים - סופרים, משוררים, במאי קולנוע ויצירותיהם.
 
בכל יום מימי החג, לפי מסורת הקבלה, מארחים בסוכה שבעה אושפיזין: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד – דמויות תנ"כיות מן ההיסטוריה היהודית. בזיקה לאושפיזין המסורתיים ובתוספת נשית בהתאמה, נציע לכם יוצרים ויוצרות לבחירתכם ולהנאתכם. 
 
ביום הראשון - משורר, מחזאי, במאי וסופרת. יחד עם אברהם אבינו נזמין לסוכה:
את המשורר אברהם חלפי עם ספר השירים שלו - "מאשפות ירים - שירים", בקריאתו של אבי שחרון. 
את אברהם שלונסקי, מן המשוררים החשובים בשירה העברית החדשה, אך הפעם כמחזאי עם המחזה, "עוץ לי גוץ לי" בקריאתו של שלמה סדן. 
את אברהם הפנר, במאי הסרט "לאן נעלם דניאל וקס?" בהנגשה בתיאור קולי על ידי אבי שחרון, 
ועם אברהם אי אפשר לוותר על שרה - הסופרת שרה אהרוני תגיע לסוכתנו עם "אהבתה של גברת רוטשילד", בקריאתה של תרצה ארבל. 
 
ביום השני מגיע יצחק אבינו ואיתו רומן, פסקול מונגש ופרשת חיים מיוחדת של משפחה.
נארח את: 
יצחק בשביס זינגר, מפולין הרחוקה במאה ה-19, עם ספרו " הקוסם מלובלין " בקריאתו של צבי פלורנטל. 
יצחק ישורון, משנותיה הראשונות של המדינה, עם הסרט "נועה בת 17" בהנגשה בתיאור קולי על ידי ענת אליהו. 
ואת הצלע הנשית ביום זה, רבקה אלפר עם ספרה, "אנשי פקיעין - סיפור", בקריאתה של מלכה מחפוד. 
 
ביום השלישי, יעקב אבינו בפתח ואליו נלווים שני סופרים ושתי משוררות:
יעקב שבתאי עם הרומן הראשון שכתב, "זכרון דברים" בקריאתה של אסתר אשד, 
ויעקב בורק עם שימפנזים, פותחים בפנינו את הספר: "האם שימפנזים חושבים על פרישה - להצליח כנגד חוקי הטבע", קריינית תרצה ארבל. 
גם לאה ורחל עימנו, שתי משוררות בולטות בשירה העברית: 
לאה גולדברג ו"ילקוט שירים" על גבה ורחל בלובשטיין (המשוררת רחל) עם שירי אהבה בספרה "כחכות רחל", שני הספרים מוקראים על ידי הקריינ

היום אנו נפרדים ממדינאי דגול, מנהיג בחסד עליון ואיש יקר - שמעון פרס זכרונו לברכה. 

אומרים שצריך לשאוף להגיע לירח, ואם לא נצליח, מקסימום ננחת בין הכוכבים. שמעון פרס, חוץ מלנחות באופן פיזי וממשי על הירח, הגיע אליו פעמים רבות תוך שהוא מלטף את הכוכבים שבדרך, רק כי היה איש של חלומות, שהאמין במחשבה גדולה מהחיים. בשנת 2012, אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות", כשנשאל בנושא חשיבות ההשקעה בחינוך, כי "אנשים חושבים שאני מפנטז. אני לא מפנטז שום דבר. ואם כן, יש לי רישיון לפנטז, כי כל מה שפונטז הפך למציאות". 
 
פרס היה אומר כי "אתה צעיר כמו החלומות שלך, לא זקן כמו גילך", ואכן הוא הרשה לעצמו לצחוק, גם ובעיקר על עצמו, ולדבר אל הדור הצעיר בגובה העיניים. בין אם זה באופן שבו בחר להשיק יחד עם מארק צוקרברג עמוד פייסבוק הקורא לקידום השלום בין אנשים, באמצעות סרטון ויראלי שהפיק נוי אלוש (לחצו כאן למעבר לסרטון), או סרטון הפרידה שעשה כשסיים את תפקידו כנשיא והלך לחפש תעסוקה אחרת כשליח פיצה, כקופאי בסופר ועוד (לחצו כאן למעבר לסרטון).
 
פרס היה איש של עבודה קשה והעיד על עצמו כי יש שני דברים בחיים שהוא לא אהב - להתפנק ולהתעצל. הוא היה שם נרדף לשלום, לחדשנות ולפיתוח, והשאיר אחריו חלל עצום שספק אם מישהו יוכל למלא. השיירה האין סופית של המנהיגים המגיעים מכל העולם להלווייתו, היא ההוכחה הניצחת לכך שפרס פיזר את אבק קסמיו בכל העולם ונגע בכולם ובעיקר, עורר השראה. 
 
את כל שעשה פרס, קצרה היריעה מלהכיל, ולכן אנחנו מזמינים אתכם לחזור ולקרוא את ספריו שפורסמו בספריה כמו הספר "בראשית חדשה", "המזרח התיכון החדש - מסגרת ותהליכים לעידן השלום" ועוד, ואת הספרים שנכתבו עליו כמו "כעוף החול - שמעון פרס - הביוגרפיה" מאת מיכאל בר זוהר. לחצו כאן למעבר לרשימת הספרים המלאה. 
 
ונסיים במסר אותו ביקש להעביר שמעון פרס זיכרונו לברכה, אליו אנחנו מתחברים מכל הלב - "פסימיים ואופטימיים מסיימים באותו אופן, אז למה לא להיות אופטימיים?"
נוח על משכבך בשלום, נוח בשלווה. 
יהי זכרך ברוך.

שמעון פרס