הזר

מרסו הוא פקיד זוטר צעיר שחי באלג’יריה בתקופת השלטון הצרפתי. הוא מתאר את חיי היום יום הצנועים, החדגוניים שלו כשרשרת של מעשים מכניים, חסרי משמעות, שלא מעלים ולא מורידים לגביו. מקצתם הכרחיים, מקצתם מותרות ובאים לספקאת צרכיו החושניים. לפעמים הוא יוזם את המעשים, לרוב הוא נגרר, ובין כך ובין כך הוא אדיש להם. הצרות של שכניו לא מעניינות אותו, ובכל זאת הוא מוכן להקשיב להן; לבקשתה של המאהבת שלו שיתחתן אתה אין כל חשיבות בעיניו, ובכל זאת הוא מוכן להיענות לה; הוא לא אוהב ולא שונא, ולא אכפת לו מכלום, ובכל זאת הוא רוצח בן אדם - ועל כך הוא נשפט ונידון למוות "בשם העם הצרפתי". סיפורו של מרסו הוא התגלמות חווית הזרות וחווית האבסורד שקאמי, הפילוסוף והסופר, היה אחד מנושאי דברה הבולטים ביותר בדורו. הכל בסיפור הזה תמוה ומוזר, שום דבר אינו מובן לאשורו - ואף על פי כן הוא מרתק ונקרא בנשימה עצורה מתחילתו ועד סופו. כוחה של אמנות הסיפור הוא שמגיע כאן לכלל שכלול ויופי אסתטי שבמובן מה קוראים תיגר על הרעיון המופשט העומד מאחורי הרומן, הרעיון קשה מנשוא, ואילו הרומן מעניק לקורא הנאה צרופה. הספר הוא הרומן הראשון של אלבר קאמי. הוא נכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה ונמנה עם הידועות שביצירות הספרות המודרנית.