הרגליים של מרלן דיטריך

הלוואי שהייתה יכולה לברוח לאנשהו. להיות אימא ממש לא מתאים לה, כנראה. כל כך רצתה ילד. הפכה עולמות כדי ללדת. נכון ש"בעצב תלדי בנים", אבל איש לא אומר באמת מה הוא ה"בעצב" הזה. הכאבים של הלידה? לא. היום דפנה יודעת שאלה כאבים ממושכים יותר. כאבים על אובדן החופש. אובדן שאסור לדבר עליו. שקר מוסכם שעובר מדור לדור. דפנה לא יודעת איך האימהות האחרות עושות את זה: חוזרות לעבוד בבגדים מחויטים ובנעלי עקב; מוסרות את ילדיהן למטפלות המשועממות שבגינה, או למשפחתונים, או לכל אותם מקומות שבהם מפקידים (או מפקירים?) ילדים כדי שיהיה אפשר לחזור לחיים, לקריירה, למעמד. כולן מסביבה עושות את זה, אבל דפנה לא יכולה. פעם דפנה חלמה על קריירה אקדמית. אבל עכשיו, התזה שהחלה לכתוב על אימהות יהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה מעלה אבק על שולחן הכתיבה שלה. היא כבר לא שואלת למה התגייסו האימהות לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים. עכשיו היא יודעת: אחרי חודשים של האכלות וקימות בלילה ודאגות וכביסות וקיפולים, הקריאה לפעול למען הגשמת החזון של הקמת המדינה אפשרה לאימהות ההן לעשות מה שדפנה לא יכולה: להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואים משמימים. דפנה אולי איבדה עניין בתזה שלה, אבל לא בסיפורים. כשהיא מגלה שגם סבתה, סבתא מאשה, התגייסה לצבא הבריטי, היא מתחילה לנבור בעבר, והשלדים שהיא מוצאת לא רק מאירים את דילמת האימהות שלה באור חדש, אלא גם מתבררים כעניין של חיים ומוות.