סליחה, זה שלך?

"והנה אני רואה אדם לבוש לבן מכף רגל ועד ראש, ועל כתפיו הוא נושא טלה חום וחמוד. הטלה, בשונה משאר הטלאים, ניסה זה עתה להימלט על נפשו, אבל האיש בלבן תפס אותו. כעת הוא עומד לידי, והטלה, תינוק מקסים, מטה לפתע את ראשו לכיווני ומלקק את המצח שלי בהנאה גמורה. אני מתאהב בטלה הזה ברגע ומעניק לו את ראשי באהבה. הוא מלקק אותו, מלקק ומלקק. אני אוהב את החום הזה, משוגע עליו! אך מה גדולה חרדתי כשלפתע אני מזהה זוג סכינים ארוכים בידיו של האיש בלבן. זה מכה בי: בתוך דקות ספורות אהבתי החדשה תיעלם לנצח. תישחט. ושאריותיה יישרפו בתוך בור. ריבונו של עולם, אנא רחם על שה מתוק זה, עמך ישראל!" כך מתחיל מסעו של טוביה טננבום בחבל הארץ הכי מושמץ והכי אהוב – יהודה ושומרון. חמוש בכובע מצחייה, תיאבון לאנשים וחיוך שלא נגמר, הוא חוצה מחסומים, מבקר חוות בודדות, מתייעץ עם נערי גבעות, רבנים ורבש"צים, קופץ לשכם לבלוע כנאפה אסלית, לומד את מי השילוח בלילות שבת, וסועד "אוכל בריא" עם מתנחלות ומתנחלים. ככוח טבע אינטלקטואלי מדלג טננבום בין גבעות והרים, בתי קברות ובתי מדרשות, מתיידד עם פעילי שמאל יהודים, חרד"לים עם צינגלות, נשים המתפללות את התיקון הכללי, וציונים־דתיים שכבר לא דתיים. ובין הלוויה אחת לשנייה הוא רץ אחרי טילים, ויושב בכובד ראש לשיחות עם ראשי המתנחלים, חברי כנסת ושרים, המנסים לשכנע אותו שבעצם אסור לספח את יהודה ושומרון. ככה.