באביב

"את לא יודעת מהו אוויר, ואף על פי כן את נושמת. את לא יודעת מהי שינה, ואף על פי כן את ישנה. את לא יודעת מהו לילה, ואף על פי כן את אפופה בו. את לא יודעת מהו לב, ואף על פי כן הוא הולם בקצב אחיד בחזך, יום ולילה, יום ולילה, יום ולילה". במילים אלו נפתח את הספר, מעין מכתב ארוך הממוען לאישה הבוגרת שהתינוקת שלו תהיה בבוא היום. התינוקת בת שלושה חודשים והוא בן 46, וביחד הם נוסעים לבקר את אימהּ, הנמצאת במרחק שעתיים נסיעה מהבית. זהו יום יפה בחודש אפריל ובערב ידליקו בשוודיה מדורות לרגל ליל וַלפּוּרגיס, שמציין את בוא האביב. התינוקת חגורה בכיסא הבטיחות במושב האחורי, מתבוננת בנוף המתחלף ומתנמנמת. עדיין אין לה שפה שתעניק משמעות לדברים שהיא רואה, אבל היא חווה את הקשר לעולם הפיזי החיצוני באמצעות חושיה וצרכיה. תוך שהוא משחזר את התארגנות הבוקר שקדמה ליציאה לדרך ונזכר בטיולים משפחתיים ובתקופת ההיריון, קנאוסגורד תוהה על טיב הקשר בין עולמנו הפנימי לעולם הפיזי החיצוני לנו, ומה קורה כשהקשר הזה מתנתק, כפי שקרה לאשתו כשהרגישה שננעלה מחוץ לעולם והחושך ירד.