עיניים גדולות זה לא טוב

בוקר־צהריים־ערב־לילה. ילדה ערנית בת שבע, בעלת נפש של אמן, פורשת את רגעי היום־יום של ילדותה בקיבוץ של שנות השבעים, שהיתה בו־זמנית ילדות של שפע ושל חסך. בתמימות ילדית נחשפים יופיו ומורכבותו של בית גידול שפס מן העולם, מרחב החיים של החינוך המשותף – צורת גידול גדושה באהבה ודאגה, הטומנת בחובה גם זרעי פורענות. חדרוכל, הקמה, מדידות, נושאוכל– לצד המושגים שטבעה החברה היצרנית והיצירתית רחשו בגלוי ובסמוי חוקים וערכים, נורמות מדוברות ושאינן מדוברות של חברה מתבדלת, שהושתתה על קונפורמיות. הילדה קולטת אותם כמו סיסמוגרף, קולטת ומתעדת. "עיניים גדולות זה לא טוב" פותח דלת לקונפליקטים בין פרט לקבוצה; בין להיות קטן ללהיות גדול; בין לאהוב ולהיות נאהב. כל אלה מובאים דרך עולם בפני עצמו – הביתילדים. כיצד צומחת אינטימיות ביום־יום ללא פרטיות שבו "כולם רואים לכולם"? כיצד לומדים להיות לבד, שקטים עם עצמנו, כשאין רגע לבד? מי רואה את ה"אחד" כשהוא תמיד "אחד מתריסר"? מהי מוגנות ומי מגן על חלומות הלילה ועל חלומות הנפש?