כיכר פריז

ערב הפגנת המחאה החברתית הגדולה של 2011. אל כיכר פריז בירושלים מתנקזים גיבוריו הרבים של הרומן הזה: פעילי מהפכה צעירים, תמימים וחולמים; בני המעמד הבורגני התומך והרפה; דמותו הנוגעת ללב של מודי בר-און – המנטור העקיף של רוח המהפכה; ופראו הולה אחת: ערפדית בת ארבע-מאות שנה הזוממת בתוך המערכה הזו על קורבנה הבא. באופן שלא נראה כמוהו אורג צבי פרידלנדר רומן תיאטרלי בשלוש מערכות. בריאליזם מושחז ומוקפד הוא מחבר בין עולמות היסטוריים ופנטסטיים, ומתנייד בווירטואוזיות לשונית בין נבכי הז'רגון היהודי-ישראלי, על ריבוי הקולות והמבטים המרכיבים אותו, ובין ז'אנרים ספרותיים – מאימה ומדע בדיוני ועד שירה ונאום. ההומור, הלשון הייחודית והפראיות העלילתית של ידו הכותבת ממכרים ממש, ומעוגנים היטב-היטב בסמליה ובתרבותה של המדינה הזו, שכיכר פריז היא רק הראשונה שבהן. ומבעד לכל אלה, פועם כל הזמן הפצע הפתוח של החברה הישראלית. ערב מלחמה, ואחרי ההפגנות הגדולות נגד המהפכה המשפטית, התום המכאיב הנשקף מעינינו על ימי המחאה ההיא של 2011 תובע דרך המעשה המופלא והמקורי הזה התבוננות מחודשת ואופק אחר.