נאמנות גבוהה

האם אפשר לחלוק את החיים עם מישהו שאוסף התקליטים שלו מזעזע בעיניך? האם אפשר להתיידד עם אנשים שיש להם טעם נוראי? האם שירים על שברון לב, אהבות אבודות ועצב אינסופי יכולים להרוס לך את החיים, אם אתה צורך אותם במידה מופרזת? רוב פלמינג, מכור לפופ בן שלושים וחמש ובעליה של חנות תקליטים משומשים כושלת, זקוק בדחיפות לתשובות על השאלות האלה. החברה שלו, לורה ליידון, בדיוק עזבה אותו, ונוסף על השאלות שלעיל הוא לא מפסיק לשאול את עצמו: האם הוא יאהב אותה נואשות, כפי שהוא אוהב אותה עכשיו, אם היא תחליט לחזור אליו אי פעם? ועוד הוא שואל את עצמו, האם הוא באמת רוצה להמשיך לגור בדירתו העלובה, מוקף באוסף התקליטים והתקליטורים שלו, או שאולי הגיע הזמן לעבור לגור בבית נורמלי, להקים משפחה נורמלית ולמצוא עבודה נורמלית? ובהתחשב בזה שהוא שוב רווק, האם הוא יזכה עוד בחייו לשכב עם מישהי שיש לה חוזה עם חברת תקליטים, החלום הרטוב שלו מאז ומעולם. וכעת נעבור לשאלת השאלות: האם הוא יצליח אי פעם להיגמל מההרגל המגונה לדרג כל דבר ברשימות של "חמשת הגדולים"? כלומר, חמשת הסרטים הגדולים בעולם, חמש הלהקות הגדולות בעולם, חמשת השירים הגדולים בעולם, ועכשיו, מה שנעשה מאוד אקטואלי לגביו, למרבה הצער - חמש הפרידות הגדולות בחייו.