תקציר הספר:
עדה ואיתן עוד בחדר השינה, ועוד לא הוכרע, עוד לא ידוע איך, אם בכלל, ירד עליהם הערב הזה, על ביתם. הרומן החדש של לילך נתנאל מתחיל ונגמר בין חמש לשבע בערב קיץ אחד. עדה ואיתן נשואים זה חמש עשרה שנה. עדה עובדת עם אביה, אברהם אבני, במשרד אדריכלים. ביחד הם שוקדים על פרויקט מגורים ברחוב נר הלילה עבור לקוחה, נלי ענר, הקושרת קשר אינטימי עם שניהם. בשפת גוף גלויה, בריתמוס תחבירי שבו האור והזמן מחוללים כדמויות אנוש, מתארת נתנאל את השבר הסודק את שגרת היומיום הבוטחת של עדה ואיתן. דרך תנועת רצוא ושוב בין הזמנים היא מנסה להבין את תנאי הברית ביניהם, להרגיש בבדידות הקרובה ביותר, במבט הנוטה תמיד אל מקום אחר. לשמוע את בקשת החסד הלא-נענית בין גבר לאישה, בין אישה לאישה. ועכשיו, בין לבין, שניהם עוצרים במסדרון, באותה נקודת שוויון ריקה. שקט מקצה אל קצה. רק ביניהם, בין רגליהם, מלמטה, מזדהר לו שבר נוצץ של אור יום אחרון, והוא. מביט בה ואומר אני יודע שכן. והיא אומרת לא. והוא אומר כן ואומר שוב כן. והחום, כמו משקולת, מתחיל להכביד לה בפנים. החום מתחיל מתאבק בתוכה, מחשיך בתוכה, בשיפולי הגוף שלה. הגוף הירחי, הלילי שלה, גוף של חשק ושל בדידות צובטת פתאום, ולכן היא רוצה עכשיו שהוא יכריח אותה, ומקווה שיענה אותה קצת. דבר בלתי אפשרי: לענות רק קצת.