הנפילה

עם נפילתה של האשה האלמונית אל נהר הסן מתחילה גם נפילתו של ז'אן־ בטיסט קלמנס, אולי הדמות העמוקה, האפלה ורבת־הפנים ביותר שיצר אלבר קאמי. כמו לוציפר הנופל מרקיע העדן אל תחתית השאול, גם קלמנס, הפרקליט המצליח ואיש החברה ההולל, נופל מאוויר הפסגות של פאריז למקום הנמוך ביותר באירופה. בבר מלחים מפוקפק באמסטרדם, הוא מגולל בפני עובר־אורח מזדמן את סיפור חייו ונפילתו, סיפור שהוא גם התוודות על חטאיו וגם כתב־אשמה נוקב, שנון ומסחרר, נגד המין האנושי כולו. בשיא של וירטואוזיות דוחס קאמי לרומאן הקצר הזה כמה מן המיתוסים המכוננים של התרבות המערבית, מן הברית החדשה ועד ל'קומדיה האלוהית' של דנטה, וגם ביקורת על חוגי האינטלקטואלים בצרפת, הששים תמיד להאשים, לשפוט ולקשור אל עמוד הקלון, אפילו את מי שהיו רק אתמול חבריהם - רמז עבה לז'אן־פול סארטר וחבורתו, שתקפו את קאמי בארסיות על התנערותו מן הקומוניזם הסטליניסטי. 'הנפילה', שראה אור ב־ 1956, הוא הרומאן האחרון שכתב קאמי, אחרי שתיקה ספרותית ארוכה. שנה אחר־כך זכה קאמי בפרס נובל לספרות, וב־1960 נהרג בתאונת־דרכים. 'הנפילה' מוגש כאן בתרגום חדש, נאמן ועדכני, במסגרת סדרת "פאריז־ דקאר" בעריכת ניר רצ'קובסקי.