חיפוש מתקדם לחץ טאב להמשך
מחבר: אוצרי, מגי
השנה היא 2064. רות בת החמש־עשרה אוהבת לצאת לשטח הפתוח עם החבר שלה, תום, כדי לחפש מזון ולהתחמק ולו לרגע מהצפיפות, הסירחון והלחץ שבתוך גדרות מחנה כרמל, שבו היא חיה עם אביה ואחיה, לאחר שאמה נדבקה במחלה ונלקחה אל גורל לא ידוע. אבל בחוץ אורבת סכנה גדולה. בשטח הפתוח המכונה "עזאזל" מסתובבים שטריאות – אנשים החולים במגפת השיגעון שפשטה בכל העולם, ושגדרות המחנה נועדו להגן מפניה. מספיק מגע אחד, והמגפה שאינה יודעת רחמים, הופכת את החולים לנשאים ואז למטורפים אדומי עיניים. יום אחד רות ותום מרחיקים לכת מעבר לגדרות וכנגד הכללים, עד שאין להם עוד דרך חזרה. כעת הם נאלצים לברוח ולהילחם לבדם על חייהם ועל שפיותם מול כוחות עצומים ורבים מהם. האם יצליחו לשרוד בעולם חולני ששכח אנושיות ומגע מהם? האם רות תגלה מה קרה לאמה? האם אהבתה לתום תשרוד את הרעב, הבדידות והמחלה? בספר הראשון של טרילוגיית עיניים אדומות טווה מגי אוצרי מציאות מעוררת חלחלה של ישראל כפי שאיננו רוצים לראותה לעולם – מדינה שסועה למחנות, נגועה במחלת הטירוף, שבה רק החזק שורד, ולאהבה ולחמלה אין מקום. לנוער בוגר.
הינכם מוזמנים לשלוח לנו ביקורות קריאה חדשות לפרסום באתר הספריה,השדות המסומנים בכוכבית הינם שדות חובה.
הספריה לעיוורים, כבדי ראייה ומוגבלים מחויבת לשמירת פרטיך האישיים.
אדם היה ילד מתוק במיוחד, עד שהוא למד להגיד לא! הוא אמר לא! כשביקשו ממנו להתלבש. הוא אמר לא! כשאמרו לו לעשות אמבטיה. הוא אפילו אמר לא! כשהגישו לו עוגה. ואז צץ במוחה של אימא רעיון מבריק. האם הוא יעבוד? גלו אם אדם הפך להיות הילד שאומר כן! בספר המקסים והמשעשע הזה.
על ענף עץ בארץ רחוקה יושבת לאה הקטנה. קר לה והיא רעבה. מרחוק היא שומעת יריות. אבל היא שקועה בספר שהיא קוראת, ולא פוחדת ולא עצובה. כשאגדל אהיה סופרת, היא כותבת לעצמה ביומן. באמת, לאה גולדברג הייתה לסופרת ילדים אהובה ומשוררת נפלאה. קטנים וגדולים שרו ושרים עדיין על כובע קסמים מקושט נוצה, על היקינתון שפרח בגן, על האיילות בלילות ועל ימים לבנים...
כל הילדות בעולם הוא שיר הלל לעוצמה שטמונה בכל ילדה וילדה. בחריזה ובאיורים מקסימים, הספר מזכיר לילדות שלנו שהן חכמות ומוכשרות ושהן יוכלו להיות כל דבר שרק ירצו אם יאמינו בעצמן. הוא מעודד אותן להיות סקרניות ואמיצות ולהשמיע את קולן בביטחון.
הדוב והשבלול גרו באותו היער. שניהם אהבו לספור את העצים, שניהם אהבו להביט בפסגות ההרים הרחוקים ושניהם אהבו מאוד לאכול. אבל הדוב והשבלול לא דיברו זה עם זה מעולם. הדוב והשבלול חולקים את אותם הנופים, העצים והאהבות, אך לעולם לא באותו הזמן. עונות השנה הן שמפרידות ביניהם. זהו סיפור עדין ופיוטי על ציפייה, על נדיבות ועל חברות, שמזכיר לנו שגם כאשר ...
הוספת פריט לסל הדואר
שימו לב שירות אספקת ספרים בתקליטורים אינו זמיןנא לפנות לספריה 3452*לכל פורמט אחר נא ללחוץ על כפתור "להמשיך בהזמנה"
בחירת פורמט לכותר " " - לחץ טאב לבחירת הפורמט הרצוי
הכותר התווסף בהצלחה לרשימת השמורים אזור גישה מהירה
דירוג לחץ טאב להמשך
שים לב!
לחץ טאב להמשך
שירות אספקת ספרים בתקליטורים אינו זמין.נא לפנות לספריה 3452*ניתן לבצע האזנה\הורדה לספר באתר. אין באפשרותך להזמין ספר זה בפורמט ברייל אין באפשרותך להזמין ספר זה בפורמט אותיות גדולות
© כל הזכויות שמורות לספריה המרכזית לעיוורים ובעלי לקויות קריאה.
זמן השמעה כללי: שעות