כובעים של זכוכית

לקח לבני דורי זמן להתבגר, להפסיק לפחד מרוחות הרפאים ששוטטו בין קירות הבית ולהתיידד איתן... להגיע להכרה ולהבנה שלעולם לא נבין. בשנת 1985 קיבלו לראשונה ילדי השורדים והניצולים קול בפרוזה. הקול הזה היה קולה של נאוה סמל. בספרה השלישי, קובץ הסיפורים הראשון שלה, כובע זכוכית, הניחה על הדף נוף אנושי פנימי שכולו התנפצות, דמויות המבקשות לאסוף את רסיסיהן, ילדים ההולכים על שברים שנפוצו לכל עבר בעקבות הדף הטראומה של הוריהם. קשה להמעיט בעוז שנדרש בכדי להעניק מרחב ונוכחות לחוויותיהם הפנימיות של בני הדור השני, לחשוף את הצלקות שנגרמו להם - גם להם - להשתמש בלשון האמנות בכדי לתקף את כאבם של מי שגדלו בצלו המקפיא, המשתק והתובעני של הזיכרון. קשה לחוש ראוי לסיפור משלך כאשר מתקיים לצדו סיפור אחר, כזה שאינו מסתיים לעולם, כביר ונורא. לנאוה סמל היו העוז הזה והלשון הזו, כמו גם הבנה מעמיקה באשר לאופן שבו האמנות והבדיה עשויות להעניק לזיכרון חיים ארוכים יותר מחייהם של הזוכרים. ביצירותיה שהתפרשו על פני מגוון תחומים – שירה, מחזאות, תסריטאות ועוד – ובספרות שכתבה סירבה סמל בעקשנות להיכלא מאחורי סורגי סוגה.