כשנשארנו לבד

כשנשארנו לבד, הרומן החדש של אלון אלטרס, נפתח באירוע מותה של אמו האהובה של הסופר, שגם עמדה במרכז ספרו עטור השבחים, הנקמה של מאריצ’יקה (1999). הספר החדש מהווה המשך של ספר הביכורים ההוא אך הפעם נבדקים היחסים בין האב לבן כשהאם המתה נמצאת ברקע, והיא הנוכחת- הנעדרת החשובה של הרומאן החדש של אלון אלטרס. הרומן מגולל את סיפורם של הבן ואביו, "שנשארו לבד". האבא לקראת הפנסיה, הבן בן עשרים ושש. האב, אדם קשה, תלותי, אגוצנטרי - דמות של מהגר שורד. הבן, משורר צעיר, מחפש לו דמויות אב שונות, המעצבות את עולמו הרוחני ומשפיעות לא מעט על הכרעותיו הקיומיות ועל קורותיו. השניים נראים, מנקודת מבטו של המספר, הבן, רחוקים זה מזה כמו שבוקרשט, עירו של האב, רחוקה מתל אביב, העיר שבה נולד בנו. ואולם, אט-אט מתגלה לקורא שהמרחק בן האב לבנו אינו גדול כל כך. קווי הדמיון המפתיעים בין השניים - למשל, הבחירה של הבן לעזוב את הארץ ולנסות לחיות באיטליה - מאירים מחדש את סיפור האירועים ומוסיפים לו ממד אירוני, מורכבות פסיכולוגית ואמינות רגשית.