ונשיקתי תהיה רוצחת - סיפור, שירים, זכרונות

ציליה דראפקין, מי ששלחה לאורי־ניסן גנסין את שירה הראשון, שנכתב ברוסית, ובו תיארה איך תתגנב אל מיטתו בלילה ותנשק אותו בשנתו בחזהו, "ונשיקתי תהיה רוצחת, / את דמו, את לבו, אשתה בנשיקתי"; וניסתה להתאבד בתלייה על וו בצמותיה במלון בפוצפ, לאחר שגנסין נעלם לה מלונדון; והתפכחה מאהבתה האובססיבית לגנסין, האב־טיפוס של כל המאהבים שלה, רק כארבעים שנה לאחר מותו – ציליה דראפקין הפכה בניו־יורק ב־1918 למשוררת ביידיש, עוד לפני שהיו משוררות בשירה העברית המודרנית, משוררת פורצת־דרך, נועזת ו’מופקרת’, "אחת מן המשוררים היהודים הגדולים ביותר" – לדברי ’אנציקלופדיית ראוטלדג’ למודרניזם’ – "שחוללה מהפכה בשירת יידיש"; ש"המוטיבים הארוטיים הנועזים שלה הדהימו את בני זמנה, אך היום, במאה ה־21, שיריה נשמעים עדכניים". ספר זה נפתח במונוגרפיה על חייה של דראפקין, עם גנסין ואחריו, ועל התפתחותה כמשוררת. מנחם פרי מספר את הביוגרפיה שלה ומשלים בה פרקים עלומים על־סמך חומרים חדשים. במרכז הספר "בלה מאוהבת", סיפור־מפתח של דראפקין, על חבורת הנערות שריפרפו מאוהבות־מאוכזבות סביב גנסין ב-1906 בקייב, וחטיבה גדולה ומייצגת משיריה, בתרגומים מיידיש של בנימין הרשב ושל פרי.