על העיוורון

הספר מתאר את התפתחותה של מגיפה אנושית, בה העיוורון עובר במהירות מהאחד לשני. המגיפה עצמה עיוורת. היא אינה מבחינה בין טובים ובין רעים, ומכה בכל באותה שרירותיות. מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא-עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב-הלב גנב את מכוניתם. בחדר-ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל, צעירה במשקפיים כהים... בזה אחר זה נדברים בחושך הלבן כל האנשים שנפגשו עם העיוור הראשון, ומדביקים אנשים אחרים. המגפה הלבנה מתפשטת. כל מי שעיוור נעץ בו את "מבטו" הופך לנשא, שמתעוור עד מהרה. השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית-משוגעים ישן, מבודדים לחלוטין. רק אדם אחד רואה שם – מחוסן באופן מוזר מפני המחלה: אשתו של רופא-העיניים, שהעמידה פנים שהיא עיוורת, כדי שתוכל להצטרף אל בעלה. כשגם החיילים השומרים על בית-המשוגעים מתעוורים, פורצת החוצה קבוצה של שישה עיוורים, כמו בציורו המפורסם של ברויגל. מוליכה אותם הפיקחת היחידה, אשת הרופא.