היבשת האחרונה שלי

כמו הפינגווינים שהם חוקרים באנטארקטיקה, כך גם דב וקלר נפגשים פעם בשנה ביבשת הדרומית. דב מכירה את היבשת כמו את כף ידה, ויודעת בדיוק כיצד לשרוד בה. היא לא מרגישה בבית בשום מקום אחר, וככל שהיא מתקרבת אל מדבר הקרח כך חוזרת אליה בהדרגה תחושת החיות. שנים רבות עשתה זאת לבדה, ונהנתה מן המרחק מבני אדם אחרים. בעוד בני גילה טרחו על הקמת משפחות משלהם, דב הסתפקה בתצפיות בהרגלי הזוגיות וההורות של הפינגווינים האנטארקטיים. אך מאז שפגשה את קלר, שהצטרף אליה לחקר מושבות הפינגווינים המצטמצמות והולכות, התחילה דב לקוות שתוכל לשלב גם חיי משפחה ואהבה באורח חייה יוצא הדופן, והיא מצפה למפגש השנתי בכיליון עיניים. אך אז, בבת אחת, כל חייה מתהפכים. בדרכה לפגוש שוב את קלר נודע לה שהספינה שעליה הוא אמור להימצא התנגשה בקרחון ונתונה בסכנת טביעה. במקום מפגש אוהבים מלא אושר, היא נקלעת למשימת הצלה מסוכנת שבה היא עלולה לאבד הכול - את אהובה, את עתידה ואפילו את חייה. מכאן והלאה אנו מלווים אותה במרדף מותח במיוחד נגד הזמן, שבו הקורא עוצר את נשימתו ומחזיק אצבעות להימצאו של קלר בריא ושלם, ולשובם של האוהבים זה אל זרועותיו של זה.