היכלות רחוקים - חלק א - ב

רשימה עם 1 פריטים

 
1. בחזרה להיכלות הרחוקים

   רומן מופת שמצליח לקפל בתוכו אפוס היסטורי רחב יריעה וסיפור אהבה מרגש. מבלי לחטוא בספוילרים מרובים, אתמצת ואומר שהסיפור מתרכז בדמותו של אשטון (אשקוט) נער אורוות הודי שהופך למשרת של נסיך, ומגלה כי למעשה הוא אנגלי וברשותו ישנן תעודות המעידות על מוצאו המיוחס. הנער מגיע לבריטניה, לומד בפנימיה נחשבת וחוזר להודו בתור קצין בצבא הבריטי. אשקוט, דובר הלשונות ההודיות נקרע בין חובתו להתנהג כמו כובש לבין האהבה לעמו וה-‘כימיה’ עם ההודים שאת שפתם הוא דובר. הספר מציג את התרבות של סוף המאה ה19 בהודו. השווקים והארמונות, באופן שהעלה בי ריחות של קארי ותיאבון לצ’אפטי עם מאלאי כופתא. המחשבות שעוררו בי תיאורי הטקסים לשריפת האלמנות, הסאטי, גרמו לי להרהר בדבר ואפילו להתהפך בחוסר נוחות מתוך שינה. מכיוון שהספר היה כל כך ‘קריא’ ומרתק, התחלתי לחשוד שמא מדובר במעין רומן רומנטי במסווה של ספרות היסטורית. עם זאת התיאורים המדוקדקים של מערכות היחסים המתפתחות, וההשוואות בין נסיך אנטיפת לנמיית מחמד גרמו לי להרגיש אחרת. תיאורי המסעות ברחבי הודו, השיירות של הפילים והסוסים, האוהלים הגדולים, הנוף המשתנה תדירות ואפילו ההיבריס המשותף של התרבות ההודית והבריטית שאבו אותי לתוך הקריאה. אפילו קנה רובה מלובן שהופיע במערכה הראשונה וחזר באחרונה, הוכיח לי שאכן מדובר בספרות מופת. סייג אחד לספר עולה באשר לחלקו האחרון. לכאורה, הרומן המוצג בסיפור מגיע אל סופו, אבל לספר נותרו עוד לפחות מאתיים עמודים שעוסקים בלי קשר ובלי טעם בסיפור מלחמה באפגניסטן. רק לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי עד כמה אותו חלק אחרון בלתי רלוונטי. הדבר מזכיר, אגב, את הספר שאנטראם שמסתיים כמאה עמודים לפני הסוף כאשר תיאור של מלחמה (אחרת) באפגניסטן הופכת למרכז העיניינים, הרצף נקטע והסיפור הופך מתיש ומעיק. עם זאת, 80% העמודים הראשונים של הספר שווים את הקריאה. למרות שמדובר בספר עבה במיוחד (בגרסאתו המוקלטת 45 שעות) הצלחתי להישאר מרותק לסיפור ולכתיבה הקולחת של מ.מ מרגרט. הכתיבה של מרגרגט כל כך קולחת עד שהספר הצליח להתחבב עליי באופן יוצא דופן באופן שגרם לי להאזין לו גם בשעות של אובדן ריכוז מוחלט. פרק הזמן בו הריטלין מתפוגג והמוח שלי הופך לדלעת. אם במשך הזמן הזה הספר עבר עליי בנעימים ובריכוז מוחלט סימן שמדובר בספר שכל אחד יוכל לקרוא!.

   מאת: מור דיעי חנני, בתאריך 14/10/2018