תספרי על אנחנו

בוקר אחד קמה אם ותיקה, שהאמינה תמיד שמקומם של פעוטות הוא בבית לצד הוריהם, ומתחילה לעבוד כגננת, בגן ילדים ביישוב קטנטן. יחד עם בני השנתיים וחצי היא מנסה ללמוד מה עושים עם בכי, כעס, תסכול - וכן, גם מכות בראש מטרקטור צעצוע. עד מהרה מסתבר, שלפעמים הנחמה פשוטה כל כך: "כשהגננת מציעה לספר לכולם מה קרה, כמו מתרחש קסם. זו הנחמה המושלמת. יותר מחיבוק, נשיקה במקום הכואב, יותר מכל פיצוי. זוהי נחמת הנראים. רואים אותי. יודעים מה קרה לי. אני לא בסכנה יותר ולא כואב לי. כי ראו אותי". זה לא ספר על חינוך, אלא התבוננות מחויכת ומלאת פליאה בעולמם של פעוטות, אשר בעצם אינו שונה באמת מעולמנו הרגשי שלנו, המבוגרים.