ALS הציעה לי חברות

"לא הסוף קובע, אלא הדרך": זה המסר שמעבירה מרים סעידיאן מנתניה, המתמודדת עם מחלת ניוון שרירים 14 שנים, אף שהרופאים נתנו לה רק חמש שנים לחיות. בספרה "Als הציעה לי חברות" שכתבה באמצעות מצמוץ ומחשב-עין, היא מספרת על ההתמודדויות, על הקשיים ועל התקווה, בהומור ובכנות. ספרה של סעידיאן אינו מרחם על הקוראים, כמו שהיא אינה מרחמת על עצמה. היא מכניסה את הקורא לחדרי החדרים של המחלה האכזרית, על השלכותיה הקשות; איך רבה עם כל המשפחה בעקבות פרצי הצחוק הבלתי-נשלטים, איך נפגשה עם המוות כמה פעמים ואיך נטשו אותה המטפלות. היא מספרת על החברים שהתרחקו בעקבות מצבה, על טיפולי ה"סאקשן" שהיא הפסיקה לספור, על הלבטים אם להתחבר למכונת הנשמה, על ההחלטה להתרחק מבתה הקטנה כדי לחסוך ממנה את כאב הפרידה, על ההליכה לרבנים כדי לקבל ברכה, על בני המשפחה הנחשבים בעיניה מלאכים, ועל הקושי לאהוב בלי מגע וליטוף ובלי מילים.