לעולם אל תיתן לי ללכת

’לעולם אל תיתן לי ללכת’ (2005) הוא פסגת יצירתו עד כה של אישיגורו, הסופר הבריטי ממוצא יפני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017. זהו רומאן רב-עוצמה ומרתק, עדין רגש, "המדויק והנוגע-ללב שבספריו" (’האובזרוור’). הוא מסופר מפי המספרת שלו באוזני עמיתיה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, ולכן, בניגוד לטענה הנפוצה, אין בו שום דבר עתידני, וגם לא נבואות של מדע בדיוני. אישיגורו בודה כאן מציאות מקבילה, מעין אנגליה אלטרנטיבית, אשר בה, בתחילת שנות השישים, חוסלו הסרטן ומחלות הלב. אבל על רקע זה, באמצעות סיפור אהבה מתמשך ושובר-לב בין שתי צעירות וצעיר, קשר שמוטל עליו צלו הכבד של מסלול חיים אשר שלביו, מטרתו וסופו קובעו מראש, ללא מפלט - תוהה אישיגורו על שאלות מסוג: מה פירוש להיות ’בעל נפש אנושית’, מה פירוש ’לתת משמעות לחיים’, ומה פירוש ’לתרום לזולת’. אנו עדים לתמונת חייה של חבורת נערים ונערות, המתגוררת בשלווה אידילית בפנימייה מופתית המטפחת את חניכיה באמצעות אמנות וספרות, תחת עינם הפקוחה של ’משגיחים’ נאורים. אומנם לא ברור מאין הגיעו לשם הנערים, שכאילו אין להם כלל משפחות, ומדוע הם מנותקים לחלוטין מן העולם החיצוני, שעליו יש להם רק מושג קלוש. הם חיים - חיים שבהם הנפש הייחודית והחירות של הפרט לשלוט בגורלו , הן רק אשליה.