סוף הגוף

מנתח מהולל, מרדן ואיש מדון המסוכסך עם הממסד הרפואי, תוהה בעקבות מותו של חברו הטוב על יכולתה של הרפואה להושיע ועל מקורה הרוחני של מחלה. געגועיו לחברו מובילים אותו לבדוק את תולדות הקשר העמוק ביניהם ואת טיבם של קשרי חברות בכלל - מה מחבר בין אנשים ומה מפריד, ואיך נראים החיים מנקודת המבט של המוות. הוא מספר על חברו כדי לפתור את חידת מחלתו ומותו, אבל לא פחות מכך כדי לפתור את חידת חייו שלו, ובעצם את חידות חייהם ביחד ולחוד, זה לצד זה וזה כנגד זה; יחסיהם עם בנות זוגם, האהבה והכעס, הקירבה והקנאה. הוא שואל לא רק כיצד עומדים מול המוות, אלא גם כיצד ניצבים מול החיים. הסיפור שהיה אמור לפענח את העבר משנה ומהפך אותו, חושף בו עוד ועוד פנים, מערבב את החלקים המוארים והאפלים ומערער לא רק על התשובות אלא גם על השאלות. אבל במהלך הניסיון לצרף את רסיסי החיים זה לזה, להשלים את החלקים החסרים ולחתור ל"אבחנה סופית", הופכים שברי הזכרונות, השאלות ועצם ההתבוננות לחשובים, למרגשים ולבעלי עוצמה גדולה יותר מן התמונה השלמה או מן התשובות עצמן.