אגדת עטרה

שחר היא לא בדיוק צעירה ישראלית טיפוסית. היא מעריצה של המשוררת רחל, ועובדת במוזיאון קטן בעמק, שבו היא מספרת בהתלהבות לקבוצות של חיילים וצעירים מ"תגלית" על החלוצים שהגיעו לשם מאה שנים קודם לכן. שחר מכירה את סיפוריהם של כל ראשוני העמק, אבל מכולם היא אוהבת במיוחד את עטרה שטורמן, אלמנתו של איש "השומר" חיים שטורמן: עטרה שהיתה בחוות העלמות, עטרה שרחל בכבודה ובעצמה העניקה לה את שמה, עטרה שלמסכת ייסוריה לא היה סוף. לכן כאשר עטרה שטורמן נעלמת יום אחד בלי להותיר זכר – לא באינטרנט, לא במוזיאון שבו התנוססה תמונתה, לא בספרים שבארכיונים ואפילו לא בבית הקברות של הקיבוץ – שחר לא יודעת את נפשה. היא פונה לחוקרים של תולדות הציונות, והם פוטרים אותה בבוז בזה אחר זה באמירה שעטרה שטורמן היא בדיה, פרופגנדה של הממסד. הרי אישה כזאת, גיבורה שנשאה את השכול בגאון ושאין תחנה ציונית שפסחה עליה, בוודאי מעולם לא היתה אלא משל היתה. היתה או לא היתה? גם שחר מתבלבלת. הרי קל כל כך למחוק ולהעלים. כולם אומרים לה, הניחי לעטרה. אבל איך אפשר להניח לאישה כזאת, גדולה מהחיים?