עוזרת הבית רואה הכול

״אתם בטח השכנים החדשים שלנו!״ קוראת גברת לואל בהתלהבות ומנפנפת בידה מעבר לגדר הלבנה. אני אוחזת בידה של בתי ומחייכת בחזרה. אבל ברגע שגברת לואל רואה את בעלי, הבעה משונה חולפת על פניה. ברגע הזה אני מבטיחה לעצמי הבטחה. סוף־סוף יש לנו בית. העבר שלי נמצא הרחק מאחורינו. אעשה הכול כדי שכך זה יישאר... נהגתי לנקות בתים של אנשים אחרים. עכשיו, אני לא מאמינה שהבית הזה באמת שלי. המטבח היפהפה, הרחוב ללא־מוצא השקט, החצר הענקית שבה יכולים הילדים לשחק. בעלי ואני חסכנו במשך שנים כדי להעניק לילדים שלנו את החיים שהם ראויים להם. אני חשדנית לגבי השכנה החדשה שלנו גברת לואל, אבל כשהיא מזמינה אותנו לארוחת ערב, אני רואה בזה הזדמנות ליצור חברויות. עוזרת הבית שלה פותחת את הדלת לבושה בסינר לבן ובשיער אסוף לפקעת הדוקה על ראשה. אני מכירה היטב את ההרגשה כי הייתי פעם בנעליים שלה, אבל המבט הקר שהיא נועצת בי מעביר בי צמרמורת... עוזרת הבית של בני הזוג לואל היא לא הדבר המוזר היחיד ברחוב שלנו. אני משוכנעת שאני רואה דמות אפלולית שעוקבת אחרינו. בעלי יוצא מהבית בשעת לילה מאוחרת. וכשאני פוגשת את האישה שגרה בבית ממול, המילים שלה מקפיאות לי את הדם: ״היזהרי מהשכנים שלך.״ האם טעיתי טעות איומה כשהעברתי לכאן את המשפחה שלי? חשבתי שהשארתי את הסודות האפלים שלי מאחור. האם הרחוב השקט הזה בפרברים יהיה המקום המסוכן מכולם?