אבא בא

אמא, אני בסדר. אני בחמ"ל. אל תדאגי. אין לי קליטה". ההודעה מרוני שקפצה ב־09:27 בבוקר השבעה באוקטובר הרגיעה להרף עין את דפיקות הלב הפרועות של איל אשל. הוא כבר שקל לקחת רכב ולדהור דרומה, אליה, לנחל עוז. "תירגע", הוא אמר לעצמו. "הכל בשליטה. היא נמצאת בחמ"ל, ויש לנו צבא ששומר עליה". יממה לאחר מכן הוא פתח לרוני תיק נעדרת. ב־34 הימים הבאים, שבסופם נולד איל מחדש כאב שכול, הוא גילה כמה מעט ידע על השירות הצבאי של בתו, על מערכות המדינה שעליהן סמך בעיניים עצומות, ועל הסולידריות הישראלית.