הכול יש לאף אחד

"הכול יש לאף אחד" הוא סיפור בשלושה קולות, של אם ושתי בנותיה. מינה, האם, היא ניצולת שואה פסיכוטית, אשר בערוב ימיה מסכמת פרקים בחייה; מיכל, הבת הבכורה, כותבת יומן חלומות; ונחמה כותבת מכתבים לתאומתה המתה. התנועה בין הקולות השונים חושפת את הגלגול הבין־דורי של הטראומה, ואת האופן שבו היא מעצבת את היחסים המשפחתיים. נחמה יוצאת לעולם כשהיא אוחזת בתאומה מצומקת ומתה, ומסרבת לשחרר אותה. החסך גורר אותה לחיפוש סיזיפי אחר חווית תאומות, עם אימה, עם אחותה מיכל ועם גברים מזדמנים. "הכול יש לאף אחד" מאת ענבל שלומי הוא טקסט מסחרר, חשוף, פוצע וחד, ובה בעת ציני ומלא הומור. הוא מציף באומץ שאלות הקשורות לשיגעון, שייכות, כתיבה ואהבה. אף שהוא נוגע בפצעים פתוחים בידיים חשופות, הספר נקרא בנשימה אחת. הלשון הייחודית והניואנסים הרגשיים מייצרים מסמך מרתק ועמוק, שממשיך להדהד זמן רב לאחר הקריאה.