ארבעים מראות

כל פעם שאני מרים את העיניים להסתכל על עצמי במראה, אני מצפה לראות שם מישהו אחר. אחר ממני הכוונה. מעניין יותר, מוכשר יותר, מוצלח יותר, ובעיקר, יפה יותר. אולי בגלל זה, על הדף הריק, אני רוקם את האני שהייתי רוצה להיות. מסתכל מסביב, רואה חיים אחרים, אנשים אחרים. אנשים שלפחות השבוע, אני מעדיף להיות הם, יותר מאשר אני, וכותב אותם. לרגע אני הם. מסך המחשב, לצורך העניין, הוא המראה. מראה בה אני יכול לכתוב ולראות מה שאני רוצה, לרקום מעשיות שהייתי רוצה שיקרו לי, ולספר על חברים שהייתי רוצה שיהיו לי. אחרי שזה כתוב, אפילו אני כבר לא זוכר, ההיו, או חלמתי חלום.