צעיפי המשי

פס החול נראה מרחוק מאז שעות הבוקר המוקדמות, הלך והתרחב לממדי יבשה. "אמריקה!" לאטו ברגש אנשים על הסיפון. קרני השמש, בצירוף דמיונם הפרוע של המגרים, הפכו את גרגירי החול לניצוצות זוהרים. ארץ הזהב! רק מתכופפים, חופנים ומתעשרים. עם הזמן הם מתעשתים, פוערים עיניים ומחפשים כלפי מי לשלוח אצבע מאשימה. סופרים ובעלי שאר רוח, עורכים מעין חשבון נפש ומתוך הלקאה עצמית, מוסרים וידוי והרהורי דברים. ראלף רעד בכל גופו. היו לו ביד צרורות של ניירות ערך בשלל צבעים. הברוקרים התחרו בקולם וניסו למכור מניותיו. אמות הסיפים רעדו. אנשים דחפו והתארגנו וצרחו. מרגע לרגע הלך המצב והידרדר וככל שארכו הרגעים הנוראים הללו – פרץ אל הבורסה המון היסטרי ששמע כי “עסקים כרגיל”- זה כבר ביטוי לשוני ששייך אל העבר… האנדרלמוסיה הייתה איומה, כולם דחפו, כולם נדחפו המניות צנחו מטה מטה, וזעקות שבר בלתי מסחריות ופליטות פה “אנחנו מרוסקים” – לא הוסיפו כבוד או ביקוש למניות.. – מי צריך מניות? אף אחד. רק מזומנים – ולזוז מכאן. תעלומת הצעיפים בת שני הדורות, חוצה ימים ויבשות אפופת תימהון.. מוזמנים להסחף בזרמי האוקיינוס האטלנטי עם מיליוני מהגרים בדרכם אל “ארץ הדולר” אשר המונים מתוכה התעקשו לכנותה “המארה של קולומבוס”, עוד בטרם הפציע “היום השחור”..