כל קפטן הוא פרימדונה, Всякий капитан — примадонна

אי שם ברובע אוצ'לינסקי, נח גרניט מנסורוב. אי שם במוסקבה, בהרגשה של בדידות אינסופית, חי ועבד האדריכל נסטור ספרונוב. שניהם ידעו לחשוב. גרניט אהב לפלרטט עם הנצח וליצור ניסים, ונסטור אהב לאכול פנקייק בשמנת חמוצה באביב עם סבתא שלו. גרניט היה בן חמש או שש מיליארד שנים, וחייו רק התחילו ולנסטור מלאו ארבעים, אך הוא היה חולה חסר תקנה והבין שהוא גמור. שילוב של ז'אנרים ספרותיים, אירועים אמיתיים ופנטזמגוריה, וטשטוש הגבול ביניהם.Где-то в Учалинском районе, на две трети закопавшись в почвы, а одной смотря в мир, покоился мансуровский гранит. А где-то в Москве, чувствуя себя бесконечно одиноким в этом мире, жил и работал архитектор Нестор Сафронов. И тот, и другой умели думать. Гранит любил заигрывать с вечностью и творить чудеса. А Нестор любил весну и бабкины блины со сметаной. Граниту было не то пять, не то шесть миллиардов лет, и его жизнь только начиналась. Нестору исполнилось сорок, он был безнадежно болен и понимал, что ему конец. Game over! А что по этому поводу думает гранит?