בין יהודים לשומרונים - אידאולוגיה ומציאות בספרות הפולמוסית שבמקרא

בימי שיבת ציון התעוררה מחלוקת מרירה בין השבים לציון מגולת בבל בראשות עזרא ונחמיה ובין שרידי אלה שלא יצאו לגולה. השבים ייסדו יהדות חדשה, בעוד האוכלוסייה שנשארה בארץ החזיקה באמונתה, שכללה גם יסודות פולתאיסטיים. בתחילה גברה יד הבדלנים שהרחיקו את האוכלוסייה הנשארת מפעולות השיקום ובניית המקדש. כתוצאה מכך את הנשארים בארץ עצבו קווים דתיים חדשים שיהפכו את הקבוצה הזאת לכת השומרונים. פרק י"ז במלכים ב' טוען שנשארי יהודה וישראל הם גויים שהושיב מלך אשור בארץ וכי כל האוכלוסייה הישראלית והיהודאית הוגלתה לאשור. הספר עוסק בדרכים בהם נקט המחקר והמחבר בחשיפת התיעוד המגמתי הזה שהוא זיוף. מתברר כי "השומרונים" הם אכן שרידי יהודה וישראל שלא הוגלו מן הארץ, אשר בתהליך התגבשותם, חזרו למסורות עתיקות כמו האמונה בקדושת הר גריזים במקום ירושלים, דחיית התורה שבעל-פה. "התורה השומרונית" כוללת רק את החומש כי בנביאים ובכתובים נזכרת ירושלים ולא נזכר הר גריזים. השומרונים הם אחינו, בשר מבשרנו.