הקן שאינו מתרוקן - שיחות ותובנות על כל מה שלא העזתם לדבר עליו בקשר בין סבים וסבתות לבין הורים ונכדים

"אילו הייתי יודע כמה הנאה מסבים נכדים, הייתי מוליד קודם כול נכדים" המשפט הפרדוקסלי והנפלא הזה שאמר סב מאושר, מבטא סיפוק ושמחה שחשים סבות וסבים. אך לצד האושר- כך חושף הפסיכולוג הקליני הבכיר, ד"ר עלי כ"ץ - מביאה עמה התרחבות המשפחה בנכדים, כלות, חתנים ומחותנים גם מורכבות, קשיים ודילמות בנוגע לתפקיד הסבים בעידן שלנו, ולמידת המעורבות והתמיכה "הנכונה" בילדים ובנכדים. מי לא שמע סבות וסבים מתוסכלים שאומרים "עד מתי נפרנס את הילדים"? "קיוויתי לצאת לפנסיה ולהגשים חלומות, אבל הילדים והנכדים זקוקים לי", "אני מרגישה שהילדים עושים טובה שהם באים בערב שישי", "אנחנו רק רוצים שתהיו מלוכדים ותחיו בשלום לאחר לכתנו". או, הורים צעירים שאומרים "עד מתי נהיה תלויים בכספי ההורים"? "אחי הוא המועדף ולכן קיבל ירושה גדולה יותר", "אני מותשת מהחיים גם בלי הטיפול באמא הסיעודית שלי", "האבא הזקן שלי ירד מהפסים – הוא מתחתן עם הפיליפינית שלו", ומי לא מכיר דרמות משפחתיות על "חמותי המכשפה", "כלתי הפרינססה", "חתני הבטלן", "המחותנים המתנשאים", או "מלחמות הירושה"? בספר זה מגיש כ"ץ סיפורים מכמירי לב ודוקרים בכנותם מפי סבות וסבים, ומפי ילדיהם שהיו להורים צעירים, מחדר הקליניקה ומחוויית הסבות האישית שטלטלה גם אותו.