אלוהים כבר לא גר שם יותר

בכל אשר תיסע, נושאת עימה חנה זמר את מטען יהדותה. מטען זה, מורשת בית ההורים והשואה, יותר משהיא אוחזת בו הוא אוחז בה, מדריך ומכוון, תובע ומעיק, אבל גם מפצה ומתגמל בנדיבות. בזכותו חיפשה את החיים היהודיים בכל מקום שאליו נזדמנה, ופעמים רבות לא מצאה אלא זכר קלוש לקהילות מפוארות. היא ביקרה בבתי כנסת ששוב אין בהם מתפללים, סיירה בגיטאות שתושביהם חוסלו ובמוזיאונים שנעשו לאנדרטאות, התהלכה בבתי קברות מיותמים ונברה בארכיונים. כך נחשפו לעיניה תמונות של היסטוריה יהודית, שונות ממקום למקום אך עם מכנה משותף – במערב ובמזרח, בעת העתיקה ובימי הביניים ובעידן הנאור לכאורה: תולדות של אפליה והשפלה וגזירות ופרעות, אבל גם של מאבק לשמירת הייחוד, חוכמת הישרדות וכוח יצירה שאינו מתכלה.