הקורא ברכבת של 6:27

אילו היו הוריו של לוקיון מץ מואילים לחשוב עוד קצת לפני שהעניקו לו את שמו הנורא, אולי הכול היה נראה אחרת. כבר שלושים ושש שנים שלוקיון מבקש להימנע מהדי הצחוקים ששמו, המתחרז עם המילים "מוקיון ולץ", מעורר. בזמן הזה הוא לומד שמוטב לו להצניע את נוכחותו ולא לאחל לעצמו דבר ממה שיש לעולם להציע; לנהל את חייו מתוך שגרה קבועה ואפרורית של עבודה מתסכלת תחת רגלו הגסה של בוס מתעמר, ולאכול ארוחות ערב דוממות בחברת דג הזהב שלו. רק פעם אחת ביום, ברכבת הבוקר של השעה 6:27, הוא מרשה לעצמו להזדקף אל מול העולם, לצאת להגנתן של מילים ולהקריא בקול עמודים אקראיים מתוך ספרים, שהצליח להציל יום קודם לכן מפיה של מכונת הגריסה שהוא מאכיל במקום עבודתו. הנוסעים הקבועים כבר הסכינו עם המופע המאולתר הזה, והם נוהגים בו בכבוד מהול ברחמים ששמור למשוגעים לא מזיקים. אלא שהכול משתנה כשיום אחד הוא מוצא ברכבת דיסק און קי ובו כתב יד שמעורר את סקרנותו, ולא רק את סקרנותו שלו! גיבוריו של הספר הם ה"אנשים השקופים" שאנו עוברים על פניהם יום יום, אך לא באמת רואים אותם. הוא עוסק בחברות, אמפתיה ותקווה, ומזכיר לכולנו שהאהבה יכולה לחכות גם במקומות הכי פחות צפויים... וכשהיא מתגלה תמיד טוב לצאת בעקבותיה.