יולה

לונה, אמו של יולה בן השלוש-עשרה, נעלמת מביתה אחת לזמן-מה, בורחת מבנה ומבעלה, וכעבור שבועות מעטים או רבים חוזרת חדשה, עד לנטישה הבאה. אין לה שום שליטה על האחרת שבתוכה, הכופה עליה בכל פעם לקרוא לה דרור, וכך, במחזוריות, כמו ירח, היא מתמלאת צורה ומתרוקנת, "פעם אשה ופעם פחות". על מעשיה בימי היעדרותה יש רק השערות ורכילויות. וגם בבית, דומה שקיומה כפוף לצפנים אחרים, לא צפויים. יוסף, אביו של יולה, הוא נגר-אומן מחונן, חירש-אילם, שלונה מעריצה חלק מן הזמן, וגם אינה יכולה לשאת אותו. מגבלת השמיעה שלו חוסכת ממנו את מה שקורה בבית בשעות שהוא ישן שינה חירשת, את ההתוודעות אל האקלים האירוטי שבין לונה ליולה - ילד של אמה, שמחיצה עבה בינו לבין אביו. ההווה של הרומאן נפרש לאורך לילה ארוך - שבבוקרו לונה בורחת שוב - ולאורך היום שאחריו, והוא זורם בעיקרו עם תודעתו של יולה, המריץ את חייו אחורה וקדימה בתקווה למצוא דרך שתסכל את בריחותיה של האם. שלושה גברים כושלים ברומאן הזה להבין את לונה, דמות מפורקת שחלקיה פזורים. את יולה ואת יוסף דבר אינו מעניין פרט לחייה של האם-הרעיה: ואליהם מצטרף המספר, הבודה בשביל לונה מונולוגים פנימיים עקיפים משלה, בלשון ייחודית מרהיבה בעוצמתה.