התמנון השבע

שני פוקר חושפת פרסונה שירית בשלה ומתוחכמת יותר, שכבר קנתה לעצמה שם וכבר מצאה לעצמה אהבה – והיא כתמנון השולח זרועות – אבל הרעב המנקר אינו מרפה. וכך היא נקרעת בין הבורגנות מלקקת הדבש לארוס הישן-נושן, האפל והדוחק, שסופו בתנטוס, שסופו לעד מר. ואיתה נדמה שנקרע העולם כולו בין הרצון להיבנות לצורך להיקרע: "יום אחד עזבתי את הספרות / ועברתי למטא־ספרות / והכול בגלל רעש אהבה / לא־מציאותית וחד־סטרית / שבשמה לא הייתה יותר ספרות / כי בשמה בלי כל קשי הסכנתי / לזרוק את הספרות כולה".