אם נהיה

מפרקת מדף מארון הבגדים. מפנה. מביאה מנורה קטנה ושמיכה. רק שלא אצטרך להכניס אותם לשם. בבקשה שלא אצטרך להכניס אותם לשם. דפיקות פראיות בדלת, אני יודעת שניתן לשבור אותה. צעקות בערבית. מכניסה את הילדים שלי לארון. הילדים שלי בארון. אם נהיה מתחיל בשבעה באוקטובר, בממ"ד שבקיבוץ בארי. הוא מספר על אמא ושני ילדיה בזמן שאב המשפחה לוחם בחוץ עם כיתת הכוננות. בכתיבה כנה וספונטנית שנעה בין הקונקרטי לפואטי מספרת עטר מאור בקול צלול, כואב ומלא אהבת אדם על השעות בממ"ד, החילוץ, הפינוי וההתמודדות הדקה והיום־יומית עם כל הסדקים. אסופת הטקסטים הזו היא אישית, חשובה ונוגעת ללב, מסמך אנושי המספר על משפחה אחת שחייה ניצלו – אבל השתנו לבלי הכר.